מעניין
למקד את אי הנחת שלנו מעצמנו, ומהמין האנושי בכלל, שכך וכך הם מאכזבים: כגודל
הנשגבות הפוטנציאלית שנטועה בנו כיחיד או כחברה, כך האכזבה. אנו כל כך אנושיים בכמיהות
הבלתי מושגות, לכניעה למאוויים ולרגשות האשם, לבכות על האכזבות הבלתי נגמרות, ובעיקר-
הפער בין הדימוי מה אנו יכולים ומסוגלים, ולעתים, כך נחשוב, ראויים, ולבין המציאות.
אז
הבה ונעשה הצצה קטנה למושג "אש
התמיד" – אש שיש להשגיח עליה 24/7, להזין אותה ולשמור לבל תיכבה, כי הרי
שואפי אור וחום אנו, ולא חשכה, הרפיה, עצלות ואף חידלון.
יש
בנו הכוח והיכולת לשמור על אש התמיד, אך ישנם רגעים בהם אנו מתעייפים. רוצים להרפות
מהדחף להיות בסדר, להיות טובים, לא לוותר לעצמנו, לא להניח לעצמנו ולו לרגע. ישנם
רגעים בהם נגמר הלהט להיות טובים באמת ומכוונים וממוקדים ונכונים באמת, רוצים פשוט
לוותר לעצמנו ולצוף ולהתמסר לים המאוויים האינסופי.
מושג
דואלי זה, בין הצורך לקדם, לפעול בנחישות, לתרום, לתת, ולדאוג לטוב, לבין הצורך
בהרפיה גמורה, להיות רק עם עצמנו, ואפילו להיענות לגחמות חולפות, שיש והן עלולות,
אפילו לא מתוך כוונה רעה, להזיק הן לעצמנו והן לסובב. וחמור מכך: ישנן סיטואציות שאנו
כן חשים את הצורך לתת דרור לרוע, לאלימות, לתוקפנות, לדרישה עבור עצמנו, מתוך
כוונה רעה לשרת אך ורק את עצמנו, ואיננו רוצים יותר לשמור על אש התמיד שכפו עלינו
לעבדה ושלמרה, על הנכון, הישר והצודק.
כדי
להיות אדם טוב, מועיל לעצמו ולסביבתו, יש תמיד להשקיע, לעבוד ולהתכוון לטוב. אדם
שמניח לעצמו, נותן לדברים לחלוף לידו, מתרץ ומצדיק רפיון, עצלות ואזלת יד, וכניעה
למאוויים מידיים, הרסניים לעצמו במידה רבה, נסוג מוסרית ואישית בדעיכה ושקיעה מהירה
או אטית להתכנסות, ניוון והרס עצמי בלתי נמנע. נכון, שמענו זה מכבר אודות "צדיק ורע לו"
(ראו דיון
על כך המבוסס על דברים מלפני אלפי שנים), ויש רשעים שטוב להם, אנוכיים,
אלימים, פוגעניים וחמדניים ורומסים את האחר. אך גם הם זקוקים לשמור על דריכות
מרבית, מעין "אש תמיד", אך אש זרה, כי האנשים שהם שולטים בהם ומתחככים
עמם, רעים כמוהם, וינצלו רגע של חולשה כדי לפגוע ואף לחסלם. כמו כן, יש להודות שאין
בנו הכישורים להיות מצליחנים-רשעים שכאלה, כי עצם העובדה שהרוע והטוב מטרידים
אותנו בעצם הקריאה כאן, מרמזת שאנו בדרך הנכונה, ויש להמשיך לתהות ולגשש אחר דרכים
נסתרות של העולם, ולחפש את האושר בטוב, ולא בפוגענות באחרים, שבדרך כלל הוא חוזר
כבומרנג.
ערות,
דריכות והשקעה בלתי פוסקת הם תנאי מקדים לאיכות חייו של אדם והחברה בה הוא חי.
עליו לשמור על "אש התמיד" של המצפון, המודעות המוסרית והתודעה האישית.
הדרך לאושר אישי היא עם כן, קודם כל להיטות, בעירה פנימית שמזינה עשייה מבורכת
לטובות, חמלה ונתינה, לאור, לחיות האישית ולחיוניות תמידית.
אך
לשמור על אש התמיד זו השקעה עצומה. כל רפיון, כל הזנחה, כל הסטת תשומת הלב, עלולה
לגרום לדעיכת האש ואף לכיבוייה. תמיד נזכור שלשמור על אש קיימת קל בהרבה מלהצית
אותה מחדש, שבתנאים רבים זה אף בלתי אפשרי.
יש
לראות את עצם המושג והעיסוק הבלתי פוסק בכללי בניית מזבח, ואופן השימוש באש לשם
הקרבה לאל בתקופות העתיקות, היא פן משלים למסר האישי, שעל כל אדם לטפח את המזבח
הקיים בלבו, ולשמור על אש תמיד, אש נקיhה ובהירה שמזינה את פעלו המוסרי של האדם,
לטיפוח העצמה וגדילה אישיים, והרחבת מעגל ההשפעה באורה וחומה של האש שבמזבח הלב,
על החברה סביב.
לצד
הטוב שבדבר, עוד מקדמת דנה נבנה ערוץ
מקביל של שרירות לב וחמדנות, מערך של רגשות אשם ברפיון כה אנושי ומצוי בלב כל אחד שכזה.
מערך זה פועל עד ימינו בכל הדתות והתרבויות, ויש רבים מדי שרואים ברגשות אשם שהם
נוטעים באחר אמצעי שליטה לסיפוק החמדנות, הכוחנות והרוע באחר. אך יש בכך גם הדרכה
לאדם שלוקח זאת לחייו האישיים, כמערך לטיפוח מזבח הלב שבו, ואש התמיד שעליו.
מקדמת
דנה, נמצא דיווחים אודות "אש התמיד" בתרבויות עתיקות ובהקשרים חברתיים
רבים. "אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ
לֹא תִכְבֶּה" נמצא בספר ויקרא (ו',6), העוסק בחלקו הגדול בדיני מזבח, אש וכללי
הקרבת קרבנות כמנחה לאל.
הרמב"ן
כותב על פרק זה [ר' משה בן נחמן, מאה 13 ספרד וישראל]: "וצוה שיזהרו בזה ויערכו
אש ועצים הרבה שתוקד האש תמיד כל היום וכל הלילה, והזהיר בלאו שלא תכבה לעולם".
הפרשן
רבנו בחיי [ר' בחיי בן אשר מאה 14, ספרד]
מבהיר: "אש
תמיד אף בשבת אף בטומאה", כלומר שמירת אש תמיד היא ציווי הגובר על כל
ציוויים אחרים, גם אלה שעשויים לגרום לכיבויה: תמיד תבער ותמיד יזינו אותה לבל
תיכבה.
אם
נמיר את הטרמינולוגיה - מתשוקה לאלוהים לתשוקה לטוב לרווחה אישית וחברתית, נקרא אחרת את דברי חכמים כמו, הפרשן "כלי-יקר" [ר' שלמה אפרים מלונטשיץ, מאה
16 פולין) שמפליג
ומרחיב את גבולות האש הפיזית ללהט רוחני, ואין דבר שיעמוד בפני הצורך לשמרה, ואומר,
שאין לראות דוקא את הציווי לשמירת אש התמיד במזבח הפיזי אלא "לעולם יזהר
אדם בתפלת מנחה כדרך שנאמר אש תמיד. שלא יבטלה בשום עסק בעולם".
הוגה
נוסף, יוחנן איישוביץ [דמות
רבנית מרתקת שגרמה למחלוקות אישיות, חברתיות ודתיות מרכזיות באמצע המאה ה-18,
פולין וגרמניה]
כותב בספרו "יערת הדבש" (דרוש יג), אודות אש התמיד שהיא אותה התשוקה לאלוהים הבוערת
בלב: "אל אדני תשוקתו ולהב אש אהבת אדני ימשול בו (...)אילו זכיתם הייתם קוראים
אש תמיד תוקד על המזבח, (...) כי לבו של אדם הוא מזבח הפנימי וחיצון לפני אדני
לרצון (...)ושם תוקד אש תמיד לא תכבה, ומי שאש בוערת בקרבו לא ירגיש בשום צער וכאב
(...) אבל היות שלא הייתה אהבתם שלמה עם ה', ונכבתה האש" (הציטוט
קוצר בסימון (...) לצורך המיקוד וההבנה).
הדגמה
מופלאה לסוגיית "אש התמיד" שעלינו לעבדה ולשמרה כל ימי חיינו, היא ללא
ספק פרשת קין והבל. בפרוש נפלא של מודי
ברודצקי במאמרו "אם
תטיב ואם לא תטיב", (ראו
כאן) , המשלב בין אי שמירת אש התמיד הפנימית לבין עונש - למעשה גורל בלתי
נמנע, הנגזר מאי עשיה והזנחה רוחנית של קין. "וַיֹּאמֶר אדני אֶל קָיִן לָמָּה
חָרָה לָךְ וְלָמָּה נָפְלוּ פָנֶיךָ: הֲלוֹא אִם תֵּיטִיב שְׂאֵת וְאִם לֹא תֵיטִיב
לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ וְאַתָּה תִּמְשָׁל בּוֹ"
[בראשית ד', 6-7).
להלן
תמצית הדברים: הסיבה לרצח (הקצנה מאד גדולה כדי שיהווה מסר אנושי אוניברסלי אלזמני),
הוא מה קורה שמזניחים את אש התמיד והיא נכבית, החלה מכך שקין לא היטיב.
אילו היה מיטיב החטא לא היה מושל בו. נראה שאי אפשר לדעת מהו הטוב בלי להבין לעומק
את התוצאות ההרסניות של הרע. בצורה כזאת, האדם העמל להיטיב, שומר על אש התמיד
הפנימית של המצפון והיושרה, נעשה מודע לתוצאות הקשות של המעשה הרע, עד שבמהלך הזמן
הוא נעשה יותר ויותר "מחוסן" מפיתויי החטא - הזנחת אש התמיד לטובת מאווים רגעיים הרסניים.
קין
לא היטיב. הוא הלך ונחלש, ויכולתו לפעול ולתקן פחתה מיום ליום. אולי הוא לכשעצמו,
ממש כמו כל אחד מאתנו, לא הבחין בכך, ומצא אין ספור סיבות מתוחכמות לזלזל במאמץ התמידי
לשמור על האש הפנימית. באמצעות הבל נשקפת אליו דמותו המתנוונת. הוא יודע בבהירות
מכאיבה וצורבת שהתרוצים שבנה כדי להצדיק את אי נכונותו להתאמץ, לא רלוונטיות. למראה
הבל המגיש מנחתו, הוא נפגש עם כישלון חייו, שהוא יצר במו רפיון רוחו. דווקא
המאמץ להיטיב, לשמר את אש התמיד, הוא המחייה את האדם ונותן לו גם טעם ומשמעות. הבל הוא המַרְאָה המשקפת בבהירות לקין
איך במו ידיו הרס את חייו. קין "מנפץ את המראה" ושופך את דם אחיו המשקף
לו את כישלונו, והוא גם רוצח את חייו שלו.
כל
שנותר לנו למצוא מַרְאָה שמשקפת בזמנים בהם אנו מזניחים את אש התמיד. המראה האמתית
היא אינה "מורה" או איש השורה עם מלאכים בלילות, אלא אתה, המודעות והחוסן
הפנימי שלנו, כי הרי יודעים אנו היטב להבחין בין טוב לבין רע. "אש
התמיד" איפה, היא הדרך, האמצעי בה ימצא האדם את אושרו והשלמתו. אך לשם כך יש
להיות אקטיבי ללא הרף, לשמר את האש "לעבדה ולשמרה". רפיון, הנחות
ותרוצים מביאים את הסבל והיסורים הבלתי נמנעים בשל כך, אך רק שגרת השימור והלהבת
האש מביאה טעם ומשמעות לחיינו, או בקיצור אושר.
