24 באוגוסט 2012

דבורה יפת כנף, טעם ומשמעות החיים

במאמר זה נפתור תעלומה החבויה בשיר אהבה שמיוחס לאל שיווה, שהועלה על כתב לפני 1500-2000 שנה, באוסף שירים חילוני מרהיב, על אהבה והחיים בכלל במחוז טמיל (דרום הודו)  [מימין].
הפתרון מצוי במפגש אסוציאטיבי מרתק, עם אחת הסצנות המרגשות והמרכזיות של הבהקתי ההינדי בכתב הקודש שרימד-בהאגוותם, שאין ספק שהמשורר הכיר (משמאל):



דבורה יפת כנף
התרה אחר הצוף
דברי אתי אמת
ולא כאות נפשי.
אני אוהב אשה וכל אשר בה
חן הליכתה, כמו הטוס,
בהק שיניה הסדורות,
דרכה אתי בעולם.
עתה אמרי לי:
היש ניחוח בפרחים
חזק מזה הנודף
מצמתה?

הו דבורה,
הו עמיתה של המוליך שולל ומכחש;
אל תעזי לגעת ברגלי עם רגליך ומחושך,
המשוח בקונקומה1
שנמרח עליך כששהית על הזר  של קרישנה
כשהתחכך בחזה של מאהבת יריבה.
הניחי לקרישנה לספק את האשה מ-מטורה2.
זה ששולח שליחה שכמותך,
הוא ודאי  יושם ללעג בכינוס של מכובדי שושלת יָאדוּ3.
אחרי שהשקה אותנו נקטר הישר משפתיו רק פעם אחת,
זנח אותנו קרישנה,
כמוך מן הסתם,
זו הזונחת במהירות  את הפרחים בזה אחר זה.
כיצד, אם כן, האלה פָּאדְמָ'ה4
מעסה בשקיקה כה גדולה את רגליו?
אהה! התשובה לכך היא ודאי,
שגם דעתה מוסחת על ידי מילותיו מוליכות השולל5

מקור: "דקדוק האהבה – שירה טמילית עתיקה"  תרגום מטמילית עתיקה לעברית: דוד שולמן הוצ' אורנה הס, ירושלים, 2012
 מתוך: שרימד בהגוותם חלק 10, 47. פסוקים 12-13.
תרגום חופשי של הח"מ, כולל ההערות.
-----------------------------------------------------------------
1 קונקומה – איפור פנים בצבע אדום. נפוץ כיום בהודו כאיפור הנקודה האדומה של "העין השלישית" במרכז המצח
2 מטורה- עיר המחוז (כיום בין דלהי לאגרה) שאליה הלך קרישנה לראשונה כשעזב את מחוז ורינדוואן, בו גדל קרישנה כילד עד לבגרותו, ומקום משכן הגופיות המסורות לו לתמיד.
3 יאדו - שושלת משפחת המלוכה (לצד משפחת הפאנדווים, קרובי המשפחה. באפוס המהאברט, שבה מצוי גם שירת הבגוודגיטה, מספרים על המאבק המר והטראגי של שתי משפחות אלה)
4 האלה פאדמא -הכוונה "לאלת המזל" המוכרת כלקשמי, אשתו/אהובתו הנצחית של האל המונצחת בתודעה כדבקה הנצחית / מודל השירות האולטימטיבי, המעסה את רגליו של האל (ראה תמונה)
5 במקור: "במילים שאינם אמת"


רקע קצר למאמר זה


הספרות ההינדית העתיקה היא אוקינוס מדהים של עומק חכמה אנושית, שחלקו (שלעולם לא נדע את גודלו), אבד בצוק העיתים, והחלק שנותר, מנצנץ פה ושם, ואף לנו, הדיוטות שעומדים מחוץ לפרגוד ומכשול המסורות העתיקות, השפה התרבות והזמן, זוכים לפרורים ושיירים.
להלן מפגש שהחתום מטה מפגיש, בין טעימה מקורופוס שירה חילונית נשגבת בעוצמה הפואטית שלה, מדרום הודו (כיום טמיל-נאדו) שנכתבה לפני כ- 1500-2000 שנה, לבין סצנה בכתב קודש הינדי שנשען על מסורת דתית עמוקה שנעוצה אף היא במסורות עתיקות מאד. טעם המפגש המוצע בזאת אינו מקרי, ואיננו רק לעונג אינטלקטואלי, כי אם להביא כאן טעימה מ"טעם החיים" – "משמעות חיים" אוניברסלית, היפה לכל בן אדם, שחוצה שפה, תרבויות, דת, וכיוצא באלה.
שתהנו.

בהמשך ראו גם נספח קצר ובו הבהרות  (למעשה חובה לקרוא כדי להבין קצת יותר את הרקע) לגבי שירת הסנגם (השירה הטמילית הקדומה) ועל כתבי הקודש – קורות האלוהות ה- שרימד בהגאוותם – שני המקורות שמהם נלקחו שני הקטעים המדוברים כאן.

   תעלומת שיר אהבה  הודי עתיק "דבורה יפת כנף דברי עמי אמת"

אין כל פגם, לכאורה, בשיר אהבה עתיק, שפואטית הוא אכן מושך את הלב, משירת הסנגם הטמילית הקדומה. אך מהיכרות, אפילו מאד שטחית מאוסף גדול ונשגב זה, קשה לקבל ששיר זה נשאר ברובד שטחי למדי, כשיר אהבה לא משכנע, ילדותי משהו: " היש ניחוח בפרחים/ חזק מזה הנודף מצמתה? /" שואל המלך המאוהב את דבורת הדבש, יותר נכון המודאג, אודות מלכתו אהובתו, והוא מפציר בדבורה לדבר אמת, ולא לומר את שהוא חפץ לשמוע, כי בסתר ליבו הוא חש, כנראה ששאלתו סתמית ולא מציינת את שעל ליבו באמת.
מה באמת שואל המלך? כיצד זה ששיר פשטני זה, הוא חלק משירת הסנגם הטמילי העתיק הנשגב?
לפנינו הצעה לפתרון תעלומה זו, בעצם העמדת שיר פשטני, כמעט אפשר לומר, שיר ילדים, מכריח המשורר את הקורא, להביט אל סצנה מוכרת היטב לכל משכיל ההינדי, אל סצנה דומה בכתב קדוש שרימד-בהגאוותם, בה רועת פרות רואה דבורת דבש, ואומרת לה, שהיא שליחת שקר, לא פחות. חיבור השיר הטמילי עם סצנה זו, פותחת עולם רוחני עצום ועמוק המתמצה במשמעות החיים של הקורא, המוזמן לשאול את הדבורה שתדבר אמת – על האם הייעוד/ משמעות החיים שבחר היא מתאימה והולמת אותו.

   הדבורה בשירה הטמילית בדרום הודו, וזו שב- שרימד בהגאוותם שבצפון

המוטיבציה לדבר על שני הקטעים, שלכאורה אין שום קשר ביניהם מלבד השימוש הספרותי בדבורת הדבש – חרק נפוץ מאד בהודו ובספרות ההינדית העתיקה על רבדיה, אינה מקרית. אין ספק שהמטפורה הרוחנית והספרותית של הדבורה במסורת, כפי שבאה לידי ביטוי בשרימד בהגוואתם, הייתה ידועה היטב למשוררים שכתבו את השירה הטמילית. מרתק לקלף מעט מהרבדים העמוקים יותר המוצנעים בשיר המובא בזאת למעלה, כשלכאורה מדובר בשיר די בנאלי ופשטני, אך מסתיר הרבה יותר מאשר נראה על פני השטח. ובכך גדולתן של מילים עתיקות שנכתבו לפני מילניום וחצי או שניים, בעולם רוחני אסוציאטיבי עמוק ומרתק כפי שנדגים כאן.
הדבורה יפת הכנף מסמלת את "המציאות" / "הטבע" את משאלות הלב אליהן פונה האוהב בשיר הטמילי, כמו גם את הנערה (גוֹפִּית) בפסוקים של השירמד-בהגוותאם (גופי בסנסקריט – רועת פרות, המסמלת נערה כפרית פשוטה, בסיפור כאן, מהכפר/ מחוז ורינדוונא המוכר גם כ-ורינדוון)

  "דברי עמי אמת" – רובד I

 א. השיר הטמילי (ראה את הטקסט בפתיחת המאמר)
שיר האהבה הטמילי אינו מייצג מבחינה שירית את המורכבות הספרותית השירית של אוסף השירים המופלא בסנגה הטמילי, שכן מדובר בשיר פשוט: האוהב (במקרה זה, המלך) אינו בטוח בתוך תוכו באהבתו למלכה אהובתו. הוא מחפש אישור אוטנטי אמיתי, לא מאנשי חצרו החנפנים, אלא מהטבע עצמו, אולי אף אות משמים, שאכן אהובתו היא היא אהובתו האמתית שאין בילתה. קנאה, רכושנות אובססיבית, דוחפים אותו לאובססיה לדעת שאכן אהובתו היא היא היפה בנשים, שאף ניחוח שערה מדיף את החזק בניחוחות מעל כל פרחי הטבע. רובד נמוך של אנושיות רכושנית כמעט בוטה. הסיפור העממי הנלווה לסיפור כתיבת שיר זה מביע זאת: נשיא האקדמיה אקירר לא מתרשם, גם לאחר שמתברר שמחברו הוא האל שיווה בכבודו, והוא פוסל את השיר בגלל תוכנו, לא בגלל הצורניות הפואטית, ובצדק, באומרו את האמת הפשוטה: שיער הרי לא מדיף ריח, ודאי לא ניחוח פרחים. ומכאן יש לשאול, מה באמת שואל המשורר כאן?

ב. נהי הגוֹפִּית על הסתלקות אהובה שלא ישוב (שרימד-בהגאוותם, חלק 10, 47 פסוקים 12-13- ראו כאן למעלה)
מקוצר היריעה, לא נעמוד על משמעויות הטקסט, וודאי לא על רבדיו ורמיזותיו והקשריו. אך גם כך ניתן לחוש היטב שהטקסט ברובד I שבפסוקים אלה, שעל פני השטח, אינו הולם את נשגבות האהבה, השירות ללא תנאי מתוך אהבה ללא תנאי של הגופיות לקרישנה כפי שאנו מכירים מהכתבים. על פניו שני הפסוקים הנדונים, מבטאים אֵבֵל, ביטוי ליאוש, ואף קנאה עמוקה של מאהבת נטושה שמרגישה מרומה, ואת התסכול העמוק היא מבטאת בדבריה החדים לדבורה שהיא פוגשת באקראי. בסצנה נוגעת ללב, בעומק הצער על הפרידה שנכפתה עליה, יוצאת  הגופית אל המקום בו נפגשה עם אהובה לפני זמן לא רב, וכפי שאנו לומדים ממקומות אחרים ולו רק בחלק 10 בכתב זה, מקום זה הנו על גדת נהר היָמוּנָה, מקום קסום המתואר בהזדמנויות רבות אחרות, כנוף מרנין את כל חמשת החושים, כשגם בעלי החיים שבו מוסיפים נופך קסום. והנה, ביער המלא קולות, ריחות וזכרונות ממפגש שלא יכול להישכח (וכאן קצרה היריעה לספר עליו שמתואר במילים "אחרי שהשקה אותנו נקטר הישר משפתיו רק פעם אחת" (10.47.12)), הגופית רואה באקראי דבורה המלקטת צוף מהפרחים הריחניים, וכל החוויה רגשית, הגופנית והרוחנית של המפגש בינה לבין קרישנה, חוזרת אליה באחת. היא רואה בדבורה שליחה מקרישנה שנטש, וכעס ותסכול מציפים אותה.
ברובד הנמוך, רובד I, היא אשה נטושה, קנאית ומתוסכלת, ומטיחה בדבורה מילים קשות, כולל על האהוב שנטש. אין כאן תקוה לתיקון המצב וחזרה. פיכחון גמור.

 "דברי עמי אמת" – רובד II

א. השיר הטמילי (ראה את הטקסט בפתיחת המאמר)
נחזור לשיר האהבה הטמילי: ברובד העמוק יותר, נראה שהמשורר נוטש את המלך חסר הביטחון באהבתו הילדותית, המחפש אות באמצעות דבורה שפגש באקראי, בנוף פורח מלא שמחת חיים מתחדשים, שתאמר לו אמת, האם באמת אהובתו היא היא אכן המופלאה בנשים באופן הפיסי... האם ניחוח שערה, מופלא מניחוחות הפרחים כולם, למעשה מניחוחות הנשים כולם והיא נעלה על כולן.
המשורר מעמיד כאן שאלה שמראש אינה הגיונית, כדי שהקורא יבין שהוא שואל משהו עמוק יותר, וישפיל מבטו אל רובד אחר, שאינו מכאן. אולי מראש כל כוונתו הייתה, שהקורא, עם הרמזים של "דבורה" ו"דברי עמי אמת" יבין שכל כוונתו הייתה שישא עיניו אל אותה סצנה, שמן הסתם גם בזמן כתיבת השיר הייתה ידועה בציבור המשכילים לפחות  (ידוע עובדתית, במובן האקדמי, שהשרימד בהגוואתם היה כתב מרכזי וידוע בטמיל אשר בדרום הודו, ויש טוענים ששם הוא הועלה על הכתב לכתבים נפוצים שהופצו ברחבי הודו). הסצנה בה הגופית מהשרימאד בהגאוותם בכפר ורינדוון, שעל גדת הימונה, מדברת במר ליבה אל הדבורה הנראית בעיניה כשליחה של אהובה הנצחי.
ניתן לפרש זאת גם אחרת: בסצנה זו הגופית האבלה על נטישת משאת חייה, מגבשת מחדש  את משמעות חייה שהתהפכו, ייעוד כל פעולותיה באשר היא עושה. אולי התכוון המשורר לקרוא אל הקורא שישאל את הדבורה, אם משמעות חייו אכן היא היא המשמעות ההולמת אותו, וכדי שלא ישלה את עצמו דורש ממנה: "דברי עמי אמת ולא כאוות נפשי" – אל תתני לי להשלות עצמי!
וכך נמצא שהמלך, ובאמצעותו הקורא, שואל למעשה את עצמו, באמצעות הדבורה, האם הוא מצא משמעות לחייו, משמעות של אמת.  
לו לכל אחד מאתנו הייתה אכן דבורה כזו שהיתה משקפת לו את האמת, ולא נותנת לו להשלות עצמו, אלא אומרת לו אם משמעות חייו כפי שהוא מציב לעצמו אמת היא, או רמייה, דבר שקר, אשלייה רק כדי למצוא חן בעיני עצמו, לדבר כאות נפשו, ולא אמת...
אך, מהי משמעות זו? לשם כך נשוב ונפנה אל הגופית הבוכיה שעל גדות הימונה הנוזפת בדבורה שרואה באקראי עומלת ואוספת צוף בין הפרחים הריחניים ביער שעל גדת נהר היאמונה, וחושבת שהיא, לא פחות מאשר מֶסֶר מאהובה שרימה אותה ונטש אותה... - האמנם?

ב. נהי הגוֹפִּית על הסתלקות אהובה שלא ישוב (שרימד-בהגאוותם, חלק 10, 47 פסוקים 12-13- ראו כאן למעלה)

על פי המסורת והכתבים, המשמעות לחיים בכתב השרימד בהגאוותם בחיי הגופית, הנו שירות ואהבה בדרגה שבן אנוש אינו יכול להכיל ולהגיע לדרגת דבקות ויישום.  זה לא בא לידי ביטוי בסצנה הקטנה בשני הפסוקים, המובאת כאן ע"י הגופית מרת הנפש, ממש כפי שהשיר הטמילי, שאם נקרא אותו נכחה, נמצא שיר מופרך למדי.
גם האדם הנשגב ביותר, אנושי ביותר ברגע משבר כה גדול בחייו. וזה מה שהסצנה כאן מראה.
אם נכיר את כל הסיפור בחלק 10 נמצא שכל חייה חיה הגופית בבועה, בעולם מוגן, מלא משמעות עבורה, נטול פגמים וחששות. הגופית יודעת שיש "בשביל מה לקום בבוקר", עולם בו בסמוך לה מצויה הדמות שהיא  כל הוויתה, ואולי יקרה והיא תפגוש אותה באקראי, וגם אם לא, תסור לבית אמא ששמה יָסוֹדָה  (הבית בכפר ורנידאוון בו השניהם גדלו), תציע את עזרתה, או תבשיל שהכינה בעבורו וכד'. המשמעות עבורה, הייעוד שהיא חשה, הנו לשרת בדרכה שלה את קרישנה תוך שירות של נתינה ללא תנאי שאין בילתו. עד כה הוא נכח פיסית בעולמה, בישוב הקטן ורינדאוון, בו היא מתגוררת. השירות נעשה מתוך אהבה עצומה, תודעת שירות ומשמעות, שנובעת מתוך מודעות של נוכחות מלאה שממלאת את כולה, ואת כל האוירה.
הסצנה שלפנינו, עליה רומז, אולי, גם המשורר של שיר האהבה הטמילי, הינה שלב המעבר מחיים רוחניים מלאי סיפוק שחיה הגופית עד כה, בקרבה לאל, "לחיים האמיתיים",  שהם חלקם של כל בני האנוש, בה עליה ליצור את משמעות וייעוד חייה בעצמה, ללא גורם חיצוני לה, שמילא עד כה תפקיד זה, והסתלק לו משם.
כמו כל דבר בחיי החומר, אין קביעות. וזה מה שבא ללמד אותנו. נוכחות זו נשברת. איננה יותר. עבור הגופית קרישנה הלך, ובתוך תוכה היא מבינה שהוא לא ישוב, ועליה להתמודד עם מציאות בה הוא מצוי באופן אחר, בליבה, בעולמה הרוחני, אך לא בעולם הגשמי, גם לא מעבר לפינה, מעבר לעיקול השביל, ולעולם לא תשמע את נגינת ה- וֶנוּ החליל הקסום שלו באופן הפיזי, חליל שנגינתו שובה כל.
למעשה נרמז כאן על דרך של כל אדם באשר הוא, שאין לו הזכות לגור בכפיפה אחת במקום אחד עם האל, ועליו ליצור לעצמו, מתוך שגרת חייו, משמעות וייעוד שחורג מייעוד של "לעבור בשלום" את שגרת היום/ השנה...
בשיא האבל והיאוש, הדבורה שהיא רואה, שנעה בין פרח לפרח, נראית בעיניה כשליחה, שבאה לומר לה זאת, וכאן עליה לעשות את המעבר. הסצנה של הקנאה והגידופים היא אם כן, סצנת הפרידה וההרפיה ממה שהיה בחיי החומר, ומכאן גם התגובה "האנושית" והמובנת כל כך, והלגיטימית, אל שלב אחר. משמעות החיים של הגופית, וזו בעצם "השליחות" כיביכול של הדבורה, כמו שהגופית רואה, היא להיות האלה לקשמי, המעסה בהבט רוחני את רגלי האל, מחווה נצחי של דבקות נצחית.

   משמעות החיים של אמת

למעשה החיבור בין השיר הטמילי והסצנה של לקשמי המעסה את רגלי האל, יוצר הפניה  אל הקורא/ה: הקורא, מה היא משמעות חייך שלך? מהו אותו מושא הנתינה, ההתמסרות ללא תנאי, ללא כוונת רווח אישי, שעבורו כדאי וראוי "לקום בבוקר", כל בוקר.
התשובה נחלקת למספר חלקים.
החלק הראשון חייב להיות – את/ה עצמך. התמסרות ללא תנאי לעצמך. לא להיות עסוק, וודאי לא תלוי בידיעה האם האהבה שלך היא הגדולה/ הכונה/ הטובה ביותר, או האם הוא באמת זנח אותי לתמיד... אלא התמסרות ובטחון מלא בעצמי כדי להתמסר לייעוד של אמת.
החלק השני הוא אותו ייעוד של אמת שהדבורה "מגלה", בדברה אמת, נכחה, לא "כאוות נפשי" – מה שנח לשמוע, אלא מה שצריך וראוי לשמוע. וכאן המקום של השומע, האם הוא פתוח לשמוע אמת זו, או לשאול ולחפש דברים חסרי שחר לרווח אישי ילדותי.
---------------------------------------------------------------------------------------------------------


  נספח להעשרה


  ציוץ Twitt))  אודות  שירי הסנגם- שירה טמילית קדומה

שירת הסנגם הטמילית הקדומה הינה אוסף עצום של שירים קצרים וארוכים, שהם פסגת הפואטיקה האנושית בכלל, היורדת לנבכי הנפש האנושית בדקויות ספרותיות שמותירה את הקורא, גם זה שאינו אמון על ספרות ושירה ותרבות מזרח בכלל וטמילית עתיקה בפרט, המום מעוצמתה. ככלל מדובר על שירה חילונית, המשרטטת במילים תמונות אנושיות של נוף הנפש פנימה באמצעות נופיי דרום הודו באופן כה מדהים, עד שהלסת נשמטת,  והלב מדלג על מספר פעימות רב. חובה על כל שוחר תרבות, גם זה שלא מכיר שירה בכלל וספרות להנות ולו טיפות אחדות מנקטר מופלא זה.
 הקורא העברי זכה בטיפה מים השירה מאוסף מדהים זה, וגם יוכל למצוא פרטים על שירה זו, ובעיקר לטעום ממנה, בספרון  "דקדוק האהבה – שירה טמילית עתיקה"  תרגום מטמילית עתיקה לעברית –דוד שולמן הוצ' אורנה הס, ירושלים, 2012 (ניתן להשיג ברשת במוסד ביאליק ספרי איכות, ירושלים).


ציוץ אודות כתבי הקודש – קורות האלוהות - Shrimad-Bhagavatam  

כתב זה, ידוע בשמות אחדים כמו Bhagavata Puraṇa, Shrimad-Bhagavatam Bhagavata ועוד. כתב זה נחשב "כטקסט העל"  ("מהא טקסט"), הנחשב והחשוב מבין "הפורנות" אודות האל (פּוּרָנָה בסנסקריט – [תאור] זמנים עתיקים), תוך התמקדות  בדרך הדבקות [בהקתי] באל, המתגלם במגוון  רב של התגלמות בדמויות (אוואטר)  דמויי אל, אדם ובעלי חיים, כשהמרכזי שבהם הנו וישנו, שמופיע גם כקרישנה במיוחד בחלק 10 של הכתבים. מושג הדבקות, ההתמסרות ללא תנאי, באל בא לידי ביטוי במגוון תנועות דתיות בהינדואיזם, החל בתפיסה האישית של האל (הוישנוויאים) שהיא מענה רוחני מרתק ומדהים בעוצמתו הרוחני-אינטלקטואלי-אישי וחברתי, דרך תפיסות מוכרות יותר– אלוהות אינסופית ללא תארים וכיו'ב, עד לתפיסות מוכרות עוד יותר של אלוהות פטרונית מענישה וגומלת על חטאים ומעשים טובים, ולצד או ובמקום – דקדקנות וקנאות הלכתית דתית.
השרימד בהגאוותם כתוב במקור בסנסקריט עתיקה, ב- 12 חלקים (סקנדה בסנסקריט), כ- 18,000 פסוקים, שמכילים סיפורים רבים אודות קורות האל במקומות בצפון הודו כבמחוז ורינדבאן-מטורה, בעיר דוורקא, ועוד, באלף ה- 3 לפני הספירה (לפני כ- 5000 שנה), בהם מתוארים קורות העולם בזמנים קדומים בהרבה, המחזוריות הזמנית האינסופית של היקום, מבנה היקום וכד'. הסיפורים שזורים כמאורעות מהעבר, מהווה (שהיה אז באלף ה- 3 לפנה"ס), ואף מהעתיד הצפוי, כמְשָלִים וכדברי הגות, המדריכים את הקורא בדרכו הרוחנית, על פי יכולתו, כישוריו והכלתו הרוחניים. כתבים אלה הם חלק מקורפוס עצום של "פוּרָנוֹת" (קורות אלים שונים כאל ברהמה, שיווה, אחרים הכולל גם שושלות ומלכים אנושיים), שמיועדים לקהלי יעד שונים. הסצנה המובאת כאן כהדגמה לקוחה מחלק  10 בשרימד בהגאוותם, שהוא החלק המרכזי בכתב זה, שתופס רבע ממנו.



טיפ לסקרן, לשוחר הידע: שלא כמו השירה הטמילית הנ"ל, שגם ללא תיווך והכנה ניתן להנות מהעוצמה הספרותית הפואטית האנושית הטמונה בה - מי שחשקה נפשו להתעמק בשרימד בהגואותם, עליו לעשות זאת עם תיווך הולם עם בר סמכא בעניין. בכל מקרה לא מעשי לעיין בו לבד, גם אם הוא ניתן עם פירוש, כי גם הפירוש מייצג אג'נדה שיש להבין את התמונה הכללית. אך לפני כל זאת, לשוחרי הדעת והטעם הרוחני של אמת, אין כל טעם להתחיל עם ספרות גבוהה זו, כי אי ההבנה עלולה להכשיל כבר בשלבי ההיכרות הראשונית. יש להכיר קודם כל את ההקשר התרבותי- אסוציאטיבי רחב של שורשי התשתית התרבותית ההינדית (האתוסים מהאברט ורמאיאנה בשלב הראשון כסיפתח) לקבל כלים בסיסיים בטרם נושאים את העיניים והלב גבוה יותר, מתוך זהירות שלא יהיה זה גבוה מדי.   
.

2 comments:

  1. מרתק, תודה! אם הבנתי...
    1. אשמח להבהרה על האוקסימורון של פנייה לאמירת האמת דווקא לדבורה שנתפסת כדוברת שקר... האם באמת הוא מבקש את האמת???
    2. שני ההיבטים של "משמעות החיים של אמת" חד הם, אצל אדם בעל מודעות עצמית ובעל אמת פנימית כמהות המנחה ומכוונת את מעשיו (ולכן אינו צריך לקבל "חיזוקים" חיצוניים כי האמת ה"אמיתית" רק שלו היא).

    השבמחק
  2. עידית, יש להבדיל בין המלך שבשיר, לבין הקורא.
    1. נדמה זאת לתיאטרון: המלך והדבורה בשיר הטמילי הם שחקנים בסצנה השירית הזאת.
    המשורר, באמצעות המצג הזה, פונה לקורא, שהוא ידבר עם עצמו: רגע, אני מכיר סצנה מאד מרכזית ומפורסמת בה הדבורה מואשמת (אגב, על לא עוול בכנפה...) במסרים שאינם אמת. וכאן המלך פונה לדבורה יודעת כל שתאמר אמת...
    עצם הדיסוננס המערער הזה, שמטלטל את הקורא, מביא אותו למחשבה, רגע, מה באמת המלך שואל כאן וכ'ו.
    2. מסכים לגמרי, ודומה שגם המשורר של השיר הטמילי מסכים, ולכן העמיד סצנה בה המלך מאד לא מודע לעצמו שמחפש חיזוקים מהחוץ. הרמז הוא שגם אנו, הקוראים, לא בדיוק שלמים/ מושלמים, ולכן השיר הזה מעורר לשאול ולתהות "דבורה" שלמעשה היא "דבורה" (הצרצר של פינוקיו למשל) פנימית...

    השבמחק

תגיבו בכיף. ניתן להגיב ללא הרשמה. שימו לב לבחור בתחתית שדה התגובה - ב"הגב כ"- (פרופיל) אופציה "אנונימי", שלא מונע ממך לכתוב שמך בגוף ההודעה, אך לא הכרחי.