3 ביולי 2010

איך שגלגל מסתובב – מסע הנשמה תוך הגלגול היהודי והקרמה הוודית

ישנה אמרה שחוקה "האמת היא אחת", אך מי שמחפש אמת, או ליתר דיוק "הבנה"/"ידע" על החיים ובכלל, מוצא עצמו משחית את זמנו, כשהבלבול והמבוכה גוברים על הכל. המשותף בין התפיסות המצויות כיום מסוף העולם ועד סופו, איננו "אמת מוחלטת" אובייקטיבית, שלא ניתן לאשש באמת, אלא תובנה היפה לסובייקט, לתפיסה אישית סובייקטיבית לחלוטין, המושתתת על תוצר תובנה שיתופית של דורות וחברות רבים, שהקשר ביניהם היה גדול בהרבה מהידוע לנו כיום. למשל, מושג גלגול הנשמות היווני של אפלטון וחבריו, שהופיע במקביל לקשר היסטורי מוכח בין החברה ההודית והיוונית עוד לפני הספירה. גם אין כל חשיבות לעובדה אם הידע הזה הגיע משמיים או מדמיון הוזה וקודח של "חכמים". קצת צניעות במקום קנאות ל"אמת המוחלטת" של כל אחד, מחוללת נפלאות, למרות שצניעות של אמת נדירה בחברה האנושית, מלאת העוולות ומחלוקות על הבלים של ממש.
מה שכן ניתן לראות  מעבר ל"אמת מוחלטת" אישית פרטית בהחלט, שהזיכוך שעברו תובנות החיים  במהלך הדורות, והתשובות שהן מעניקות לאדם באופן םרטי-אישי, לא כאמת מוחלטת קוסמית, עדיפות בהחלט על "הפשט" של העולם, כפי שנראה מחוץ לחלון, ואין בילתו. הרי נודה בפני עצמנו, שהלב יודע שהמפתח להבנה ולהשלמה עם המצוי, נמצא מעבר לאופק ולקשת, כי ללא זה, החיים באמת בלתי נסבלים שלא לצורך.

האם זו ה"אמת" באמת?  למה זה צריך להיות  אכפת בעצם? עובדה היא שכל אחד, כל חברה וכל ציבור מחזיקים ב"אמת" משלהם, וממש אין הסכמה על "אמת" אחת שאין בילתה. נביט רק על ה"אמת" שלנו (עולם מערבי לא דתי רציונליסטי) - אמונה שאנו חיים בעולם חומרי שאן בילתו, ואין מעבר לו דבר וחצי דבר. רציונליסטים שכמונו טוענים, שהעולם פועל על פי חוּקָה מסתורית שמתממשת באמצעות כוחות הנובעים מתוך חוקים פיזיקאליים קוסמיים. דיעה כזו לגיטימית במהותה לכל אמונה אחרת. נודה בפני עצמנו, שכללים מדעיים מושתתים על חשיבה שיתופית ואובייקטיביות עד כמה שניתן, עדיפים על חזיונות אישיים של "נביאים" ו/או נזירים חסרי כל שניתקו עצמם מהמציאות וטוענים שהם קבלו זאת "מגבוה". עובדה שבאמצעות חשיבה סדורה מדעית, יצרנו חברה עם רווחה חומרית ואישית אפופה בטכנולוגיה ורפואה רציונליסטית לגמרי. אך ברגע שאנו מגיעים פנימה, אל תוכֵנוּ כסובייקט – אין לנו כל כלים להתמודד ולהבין באמת. דוקא התפיסה, שכל אחד מאיתנו נשמה נצחית, למרות האבוסרד הלוגי בטיעון שכזה, מועילה לאיכות החיים בהרבה. תפיסה זו מניחה שהנשמה (המהות האישית שלנו) הינה נצחית וקבועה, ובמסע אישי ארוך, תוך כדי גלגולים בעולם החומרי המוכר לנו כשאנו קוראים שורות אלה, היא עוברת תהליך של זיכוך – כפי שיפורטו קצת בהמשך כאן. מסתבר שתפיסה זו משותפות לכלל החברה האנושית באשר היא עוד מקדמת דנה. יש בה עדיפות מובנית  במונחים של רווחה אישית וחברתית, על יכולת ההתמודדות שלנו הרציונליסיטים חומריים שכמונו, עם ההויה של סבל ותחושת חוסר תכלית. הפתרון שאנו מציעים לנפש פנימה, חומרי - סיבתי, רציונאלי ו"מדעי" בלבד, פשוט "לא עובד". כולנו, באופן כזה או אחר, מנסים להיתפס בזיזים אקראיים של תובנות "מדעיות" או "רוחניות" רחמנה ליצלן, שמה לעשות, ההצע שלהן דל למדי וחסר.

אין זה אומר שהחלופות המוצעות עדיפות במחינת "מה נכון", "האמת", "המציאות" וכיו'ב, אלא יש לראות זאת כהגדלת מגוון  הכלים העומדים לרשות כל אחד מאיתנו להסתדר טוב יותר עם עצמו ועם החיים, שמעמידים בפנינו אתגרים ומכשולים, שאת חלקם ניתן יהיה לעבור טוב יותר ונכון לנו, אם ניחשף לעוד תובנות ומידע אנושי מקדמת דנה.

אנו מציעים כאן תאור מסע; מסע חיינו, שעד כה אנו עוברים אותו מתוך עיוורון וללא מודעות (הווית אַוִידְיָה  avidya-(סנסקריט)) לתכלית המסע של הנשמה שלנו, המהות האישית שלנו. הקושי בהבנת מסע זה, הוא בכך שהוא נראה "מבחוץ" נטול זמן, מרחב וחומר, במנותק לכל מה שאנו מכירם ומבינים, ולכן נראה הזוי כל כך ועמום. מסע, שגם אם נראה כפוי, מקורו מתוך בחירה אישית; מסע של לימוד מפרך, ודאי לא השגים אינסטנט; הבנה לגילוי האמת שמאחורי חוסר התכלית, העמל והעוולות שמזמנים לנו החיים הנראים לעין. החיים הנראים לעין הם כמעט ללא שליטה מצידנו, ככפיס עץ על מים סוערים, ולכן גם הם מתסכלים כל כך. אך אם נדע שקיים רגע בו חוזרת השליטה על מסע הנשמה שלנו, על המסע העצמי שלנו, מתוך בחירה חופשית לגמרי, תחושתינו והתנהלותינו תהינה מיטיבות בהרבה מהקיים.
 אגב, למי שמפריע גלגולים דוקא, שיביט על מסע בחייו הוא. גם זה משהו לצידה לדרך נוחה וטובה יותר מהקיימת כרגע.

תכלית הקיום מתוך אי השלמה עם מה שיש, ולא ההפך
"טעם החיים", תכלית, מטרה, ייעוד, משמעות הקיום, "לשם מה, בעצם, החיים חיים?" ומושגים רבים כגון אלה, משמשים תדיר את העוסקים בחידת הקיום מקדמת דנה. אין ולו שביב יומרה להקיף סוגיה זו, שכבר עתה, כל הנצבר אודותיה במהלך הדורות יכול למלא אוקינוס לשעולם לא יתמלא. עם זאת, ניתן להאיר באופן תמציתי על תובנה עתיקה מאד, המתארת מנגנון שמשרת תכלית; מנגנון המצוי וטבוע עמוק בתת המודע הקולקטיבי של חלק גדול מהחברה האנושית. כאן נראה, כיצד מנגנון זה של תכלית הקיום, בא לידי ביטוי מובהק במיסטיקה היהודית, ובן בית בתרבות הוודית, כשהדמיון גדול בהרבה מהמפריד.

כדי לתאר מנגנון של תכלית הקיום, נתחיל בטכסט העתיק מסֶפֵר התורה. בקריאה מחושבת נמצא בטכסט זה את אחת התעלומות המיסטיות/ אמונויות שזכו לאינסוף הסברים באינסוף הבטים: מהו המסר לקורא הטמון ב"גירוש מגן עדן" – "עונש" על חטא אכילת הפרי מעץ הדעת.
הסיפור מתאר את אדם וחוה, נשמות טהורות, ילדותיות, בתוליות ממש, שלא נוגעו וזוהמו עדיין, מצויים בהוויה שמימית, אך מהמילה הראשנה המתארת אותם, הם מתוארים במונחים חומריים המוכרים לקורא ("גן", "עץ" "פרי" וכד'). אולי כי אם הכל "רוחני", מגבלות התפיסה שלנו, הכפופה לחוקי זמן ומרחב, לא מאפשרים לנו להבין דבר וחצי דבר מן המתואר. נשים לב שלא מדובר על צרכים גופניים של ממש (למעט על אוכל, שלמעשה לא ברור באמת למה הכוונה), לא על לידה, רבייה, כיליון ומוות, אלא על הוויה נצחית נקייה מכל עגמה ועוול.
והנה, בתוך הוויה זו, ממש מן ההתחלה, עם הופעת אדם וחווה בגן העדן, מהדהדות בלבם ספקות על היחסים הנדרשים והנכונים (להם) בינם לבין אלוהים, בוראם. אנו למדים על כך כשאנו קוראים על ציווי של אלוהים שמצווה את אדם. כלומר, ההרמוניה (על פי התורה בבראשית) אדם-אלוהים מעורערת מלכתחילה, מתחילת הבריאה, מעצם גיבושו של אדם מהעפר החומרי, וזקוקה למערכת איסורים וענישה כדי לתחזקה (בראשית ב' 16-17): "וַיְצַו יְהֹוָה אֱלֹהִים עַל הָאָדָם לֵאמֹר מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל: וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת:" לפנינו מתגלה בין השורות, דווח על עצמאות בלתי מפוענחת שהנשמה (אדם כמו גם חוה) לוקחת על עצמה מבלי שנתבקשה, ההפך. מן הסתם איסורים כאלה שאלוהים מטיל עליה, באים לרסן עצמאות בלתי מפוענחת זאת: מה כל כך רע לך שאתה מתנהג כך?  נראה שתכלית הקיום שהוצעה לה ע"י הבורא, לא מספקת, לכן הלביש את הנשמה בהוויה חומרית – גוף עפר, אמצעי לקראת מסע הנשמה, מסע החיים.

לא צריך להרחיק כדי למצוא עקרון זה, של "עצמאות" הנשמה ההווה הוויה מושלמת, אך מתקוממת בניגוד לכל הגיון, זו היא תשתית מדעי הפסיכולוגיה: למה אני מתנהג בניגוד ל"טוב" שאני מבין ויודע מהו, ולמרות זאת..? תורת הקבלה (שהושטחה ורודדה עד מאד באופנות הניו-אייג') מושתתת על עקרון "לחם בזיון" - עודף הקבלה של הטוב, היוצרת למקבל את התחושה שאותה קבלה היא בעצם מבישה, ועליו להתנתק ממקור הנתינה, למסע מפרך, רק כדי לגלות שתכלית הקיום היא לחזור למקום זה, אך הפעם עם הבנה עמוקה של הוויה זו.
עקרון זה הוא אחת הסוגיות המרכזיות של הוודות (כללי הבנה והתנהגות עתיקים בתרבות ההינדית): הנשמה חשה לא בנח לשהות בהוויה, בה יש מקור המעניק לה את כל צרכיה, התכלית והסיפוק. היא יוצאת לעולם החומרי מתוך מטרה ותכלית, רק כדי לגלות מה שלא הבינה קודם: לא ניתן להיות השולט/ הבורא. ניתן וזהו הדבר הנכון לה, להיות במקום של קבלה מירבית על פי כוחותיה ויכולתה, כמו גם נתינה ללא תנאי. כל זאת לצד האל- הבורא, כמו גם התמסרות של נתינה מתוך סיפוק מלא שאין למעלה ממנו.
אם נשאל, איך זה יצאנו למסע מבלי שאנו יודעים על כך, וודאי לא מוּנַעִים על ידי ידיעה זו? התשובה היא - שבעצם כניסת הנשמה לעולם החומרי, היא לוקה בעיוורון. אוידיה – avidia (וִדְיָה (סנסקריט)– ידע; אַ – שלילה).  ללא עיוורון זה, אותה הוויה כוזבת, אשלייה- שמכונה גם מאיה (maya), מגבילה את המודעות כמעט רק לחיי החומר.      ללא שיתוק זה של ראיית הדברים כפי שהם, מתוך מודעות להם, המסע לא יוכל להיות מסע ההולם את ייעודו. לכן הנשמה מתחילה כמו ילד קטן תם וחף מכל ידיעה והבנה את  עולם, והוא לומד אותו תוך כדי מסע חייו, ויש המפליגים ואומרים - מתוך גילגוליו לעולם החומר ומחוצה לו פעמים רבות. תפקיד ה-אווידה, המאיה, העיוורון שאנו לוקים בו, הוא להגיע לתובנה, לתכלית, תוך כדי גילוי וגדילה בכוחות עצמנו; תוך כדי חוויה ועשייה ולא מתוך "ידיעה" או קבלת מידע מגורו, ספרים וכיו'ב שככה צריך ולשם יש לשאוף, כי אז המסע לא ישיג את ייעודו.

המסע אל עבר התכלית
הכתבים הוודיים מתארים את הוויה הקיומית הנכספת כ- Sat-Chit-Ananda: הידע המושלם (סת) המודעות המושלמת לאמת (צ'ית) והאושר הנצחי, הווית סיפוק מוחלט (אננדה) שהם מידות הנשמה המשוחררת מכל עול חומרי. והנה גם התורה מדברת על עץ הדעת (סת)  וקיום נצח - עץ החיים (צ'ית). האושר והסיפוק הנצחי (אננדה), אותה שלמות שאין למעלה ממנה של סיפוק פנימי, היתה מצויה, לכאורה, בידי האדם בגן העדן. אך זה לא היה מבפנים של ממש. הוא וחוה, שותפתו למסע, חשובאופן לא מודע, כמו ילד שלא מבין למה, שעליהם לברר בעצמם את הדברים ולא לקבל הכל כמובן מאליו.
קשה להשתכנע ולקבל את הדברים כפשוטם, שמדובר בידע (עץ הדעת) וחיי נצח (עץ החיים) שאלוהים רוצה למנוע מהאדם. נוכל להניח שלפנינו חלק ממערכת של מעין בחינה והעמדה בפני ניסיון של תחילת המסע הבלתי נמנע, לאחר שמתבהר שאדם וחווה אינם מרוצים ממצבם השמיימי הנוכחי.
אי נחת זה גורר בהכרח מחיר, גזירה אך למען מטרה טובה ונכונה: עליהם לצאת למסע אישי, שספק אם הם הבינו והפנימו את נחיצותו. מסע זה בא כדי לתת מענה לעצמאות מחשבתית זו של הנשמה, שמתוך בחירה שלה, היא שמה בסדר העדיפויות את עצמה וצרכיה האישיים ("תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל" בראשית ג',6) על ההתמסרות והדבקות באלוהים, בתפקיד שהנחה אלוהים את האדם למלא בגן העדן- "לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ".

אנו מבינים שאלוהים נוטל את הנשמה במצבה הטהור, ומעניק לה גוף חומרי (מעפר הארץ), שהופכת ל"אדם" ומאוחר יותר מפצל זאת לאלמנט זכרי (אדם) ונקבי -"חוה",ש עצם היחסים הסבוכים בינהם יהיו אף הם כי עזר ללמידה של בניית יחסים של אמת בין הנשמה לאלוהים. גוף חומרי זה מתמלא בעצמו במאוויים לשליטה והזנת האגו, ומטיל את הנשמה, אותה המהות האישית אל תוך מציאות חומרית מלאת תסכולים, כאב וסבל של לידה-חיים ומוות. מציאות שאנו, הקוראים, שרויים בה לפחות עד מותנו. הידע  המיוצג על ידי "עץ הדעת" איננו הידע המושלם (צ'ית במקבילה הוודית) אלא הנו מתן ביטוי לאגו הכוזב (האַנְקָרָה - סנסקריט), למצב אשלייתי של שליטה כ"יודע כל"/ "מבין כל" וכוחנות ("ידע זה כח"). ידע חלקי זה, מביא את הנשמה לידי שקיקה לשליטה, לכח, לסיפוק מאווים אישיים של כבוד ועוצמה, עד כדי ראיית עצמו כאלוהים, כבורא: "כִּי יֹדֵעַ אֱלֹהִים כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים..." (בראשית ג',5).
נמצא פיתוח של רעיון זה בוודות, שמגיע עד כדי התכחשות ואי ההכרה במציאות האלוהים, לא פחות. לא רק זאת שהנשמה יוצאת עם תחושות מרידה ואי נחת ממקומה לצד האלוהים במערכת היחסים עמו, אלא במציאות זו, כל שהאדם יודע הוא עשייה, פעלתנות, פעולה (קֵר בסנסקריט שממנה נגזר המושג קארמה) לסיפוק צרכים ומאוויים אישיים. בעצם הדעת הנרכשת באכילה סימבולית של פרי העץ, ואי היכולת להנות מפרי עץ החיים (עוד מצג שווא של "לו הייתי משיג זאת, אז הייתי אלוהים") – הפכה הנשמה ברגע אחד לחומריים: אדם וחוה הבחנו פתאום שהם עירומים – כלומר שיש גוף שאיננו הזהות האישית מלכתחילה, אלא גוף, לבוש שצריך התיחסות, מודעות וצורך לסיפוק, חוסר כרוני שאינו יכול לבא על סיפוקו לעולם. וכל זאת תוך כדי דינמיות של החיים– הווית הזמן הבלתי ניתן לעצירה ולשליטה (קָאלָה שַאקְטִי - סנסקריט): לידה, חיים ומוות, הם ביטוי למחסור כזה שלא ניתן למילוי לעולם אלא למחזוריות זמנית אינסופית ׁ(ו-X הוליד את Y, ו- Y הוליד את Z...).
כל זאת יכול להתרחש רק במציאות חומרית, שהוויתה היא הזמן, הקאלה שאקטי.  שינוי דינמי שאינו שוקט לרגע, ונע מהיווצרות, שהייה של רגע קצר, עד לכיליון והיעלמות. ההנגדה מוחלטת של הנצחיות, השלמות האולטימטיבית. הוויה שכזו היא הוויה ייעודית כדי לספק מאוויים אישיים- סיפוק שלעולם לא ניתן להשיג באמת, תוך כדי דינמיות ותמורות אינסופיות. פעולה שעל פניה היא חסרת תכלית באמת, המלווה בתסכול, כאב וסבל, אם פרצי אושר קצרים מאד, וזמניים מאד.   

נוכל לבסס הוויה זו בטכסט התורה עצמה: על פי תגובת אלוהים לעצם העצמאות הבלתי מוסברת שהנשמה לוקחת לעצמה, והפרה את האיסור: "הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ" (בראשית ג' 16), ובהמשך-  עמל האדם במציאות זו, שלכאורה זו יכולת בריאה, עשייה, שליטה בחומר ובטבע, ולמעשה הוא מעשה סיזיפי, עתיר סבל וחוסר תכלית, שלעולם לא יבא על סיפוקו: "בְּעִצָּבוֹן תֹּאכֲלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ: וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ וְאָכַלְתָּ אֶת עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה: בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם עַד שׁוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב:" (שם, 17-19).
גירוש גן עדן הנו השלכת הנשמה לעולם החומרי. שם תבטא את עצמיותה, הדעתנות שלה, המאווים להיות שולט, למעשה נסיון לחקות את הבורא עצמו. ויותר מכך: נשים לב לביטוי "כי עפר אתה ואל עפר תשוב". אין סיבה לקרוא זאת כארוע חד פעמי, אלא כתופעה החוזרת על עצמה- "תשוב", שהנשמה תחזור שוב ושוב אל המציאות החומרית, רק כדי לאפשר לה לספק את רצונה הבלתי ניתן לסיפוק: מעפר באת, אל עפר תשוב וחוזר חלילה.

לפנינו איפה סגה מרתקת, בה האל בורא, ופרי הבריאה דומה ולא דומה בעת ובעונה אחת לאלוהים ("נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ" בראשית א' 26). האדם מתקומם באופן כלשהו, על מקומו, אינו משלים ולא חש בנח להיות חלק פסיבי בהשגחה ואחזקת גן העדן. הוא דורש עצמאות מחשבתית, וחופש בחירה.
ואכן, חופש הבחירה ניתן לו: אלוהים נותן לו את האפשרות להתנסות בעצמו להיות את שליבו  חפץ, ולשם כך מאפשר לו ללכת לדרכו, אל המציאות החומרית בה יממש את מאוויו, יצריו והלכי רוחו. אך בו בעת מחיר העצמאות שניתנת לו הוא כבד: מחיר של עמל, מכאוב עוולות וסבל שאינו מסתיים.
בדרך זו שהאדם בוחר, הופך האדם הופך בבת אחת לגוף שיש לעטות עליו עורות כי עירום הוא, לעבוד בפרך בסבל וכאב, לכאוב יחסי זוגיות ("והוא ימשול בך"), צירי הולדה במקופלים בסבל חומרי מצוי, ועוד לא דיברנו על הכיליון והמוות...

עוד התיחסות למסע הנשמה – הפעם בספר הזוהר
מתן חופש בחירה זה, למסע אישי ולהתנסות אישית, על פי מאוויים אישיים של הנשמה, בגוף חומרי, במציאות חומרית, מלווה מעתה במנגנון של טוב ורע, עשה ואל תעשה. מסע זה מתואר גם בספר הזוהר באופן מפעים. נזכיר שספר הזוהר מבטא תובנות קדומות בהרבה מהתאריך בו נכתב בפועל שהוא מאוחר הרבה יותר (במאה ה- 13).
מסע הנשמה היא בחירה חופשית של הנשמה להתנסות בעצמה. בעצם ההתנהלות בעולם החומר- קרמה, היא מעשה ותוצאה לו, וחוזר חלילה. בזוהר, וספרים הקדומים לו, כמו ספר היצירה, מושג ההלוך ושוב מבוטא בפנים רבות. "גלגל, אותו עיגול ללא התחלה וללא סוף המתגלגל פעם למעלה ופעם למטה, כך שגם הנשמה 'מתגלגלת בגלגל' מעלה ומטה, כך גם בזוהר, המדמה את גלגול הנשמה למהלכו של גלגל אמת המים השב וחוזר על עצמו שוב ושוב, בתנועה מעגלית שרק בסוף דרכה תתגלה המטרה של "הרוח תשוב אל האלהים". [מתוך הספר מתוך ספרו של זיו מאיר "המדריך לגלגול נשמות על פי הקבלה"].
נמצא בספר הזוהר (פרשת שופטים, דף צ"ה ע"ב  עמ' תרל"ו) תאור מרתק: מודל מכניסטי של גלגלים שלובים זה בזה (מתורגם מארמית- שפת המקור בה נכתב טכסט זה): "ישנו גלגל [טִיקְלַא בארמית שיש כאלה שמתרגמים למאזניים, אך גלגל נראה מתאים הרבה יותר לרוח הדברים]  אחד בצד זה וישנו גלגל אחר בצד זה. בצד אחד מאזני צדק ובצד אחד מאזני מרמה. גלגל זה איננו שוקט לעולם והנשמות עולות ויורדות, באות ושבות". לא ננסה אפילו להבין מה פרוש משפט על פי צדק, ומשפט אחר על פי מרמה, אך ניתן להבין שנגזר על הנשמות גזר דין, לאחר הליך שיפוטי על מעשי העבר, שהוא מעין "איזון" בין שני קצוות התנהגות-  בין "צדק" לבין "מרמה" (בין מעשים טובים לבין חטאים). למעשה, מבוטא כאן מנגנון בו נשמות עוברות תהליך בו מעשיהן קובעות את המשך דרכן, פעולה ותוצאה בלתי נמנעת. בזוהר מדובר על משפט על מעשיה של הנשמה בעולם החומר- "בעולם הזה", וגזר דין. בברתות הוודית זה ממש זהה-  הפעולה (קֵר בסנסקריט) ותוצאותיה, הקארמה kamra – מנגנון יציאה וחזרה לעולם החומרי, "לשלם", "להשלים" או לחוות את תוצאות המעשים עצמם. מנגנון שמחוץ לטבע, שמכריח את הנשמה שוב ושוב לשוב ולחוות את תוצאות המעשים, ואם יש מעשים חדשים, הם יוצרים אף הם, המשך מסע עולם החומרי, שנראה ללא תכלית וללא סוף.
אך תכלית יש. "הרוח תשוב אל האלוהים", ובלשון הוודות, חזרה לאלוהות, ליחסים נצחיים מלאים ומספקים באופן טוטאלי. אך הפעם זה לאחר למידה חוויתית, ולא קבלת הוויה נצחית מוכנה, אלא לאחר שהייה בהוויה של קרמה, מעין כור לימוד, בה מודעות הנשמה מתפתחת, מצרכים בסיסיים לסיפוק האגו הכוזב, לידיעת האמת, ולאחריה חיבור לאמת. לשם כך עוברת הנשמה "גלגולים", חווה לידה-חיים ומוות אינסוף פעמים עד הרגע בו מגיחה בתודעתה הידיעה מתוך אי-הידיעה, מתוך האשליה, ומטרות המסע מתבהרות.
או אז הגוף החומרי נתפס כלבוש, כאמצעי לעשות את המסע, אך לא המהות, וכל ההתכוננות הופכת אל עבר חזרה "הביתה", למקום של ידע מושלם (סת), המודעות המושלמת לאמת (צ'ית), והאושר הנצחי בהווית סיפוק מוחלט (אננדה).

אחרי שהנשמה חוותה את רצונה החופשי, נתנה דרור לאגו, וחוותה את חוסר התכלית בלנסות לרצות את הגוף והנפש (האגו הכוזב, האֶנְקָרָה בסנסקריט), היא שבה את המקום ממנו הלכה/ שולחה, הפעם לנצח. שערי גן העדן נפתחים שוב ומקבלים את פניה. הפעם לתמיד. יותר היא לא תאווה את פרות עץ הדעת, יותר היא לא תאווה "להיות כאלוהים", הפעם תממש ייעודה האמיתי שלה,התמסרות מלאה לאמת שאין בילתה. מסע כה ארוך ומפותל מגן העדן לחיים מלאי תסכולים ואכזבות וסבל נעשה רק כדי להבין זאת.
וכך ניתן לראות את מסע חיינו, מסע לימוד והבנה לגילוי האמת שמאחורי חוסר התכלית, העמל והסבל שמזמנים לנו החיים, כמעט ללא שליטה מצידנו, וחזרה אל גן העדן, הווית הסיפוק הנצחית - אננדה. .

15 במאי 2010

בהקתי: על ידע וחומר שהופכים לאהבה


.
הרבי נחמן מברסלב אמר, שכדי להגיע לאלוהים ולדבוק בו באהבה אינסופית, יש לעמוד על דרגש, שהוא הידע, הכר את השורש מאין באת, המסורת וההלכה. ללא דרגש זה, האהבה בלבד וספונטניות כנה פורצת כל, לא מספיקה כדי לדבוק באל.

מתח זה קיים בכל מקום בו אנשים שמים להם למטרה לדבוק באל/ באמת עליונה ומוצקה שתנחה את מהלך חייהם. בהינדואיזם מתח זה מקופל במושג הבהקתי – Bhakti, שרבים מדי משתמשים במושג זה באופן שלא הולם את הכוונה הבסיסית, ומפרשים זאת כאהבה לכול, חמלה לסובב, ואף משתמשים בו כדי ללעוג לאלה שרואים בחברה ההינדית מודל לחיקוי. אך לעג שכזה מפספס מהות אנושית מרתקת!

בְּהַקְתי כסינתזה בין ידע לחומר
המושג בְּהַקְתי- Bhakti מצביע על הנתיב של אהבה ומסירות/ דבקות לאל, והוא מאחד בין שני הפכים: בין פעילות חומרית (קַרְמַה) לידע רוחני גְ'נָאנַה (jnana נהגה- גְיאָנָה או ג'נאנה), והתוצאה של איחוד שני הפכים אלה - היא אהבה.
קַרְמַה מייצגת את הדָתִּיוּת ארצית, אוסף כללים וחוקים שמטרתם לספק צרכים חומריים. סיפוק צורך חומרי הוא צורך אנוכי מטבע הגדרתו: מונחים כמו בשבילי, שלי, טובתי וכד' שאינו אלא סיפוק האגו הפרטי ומניע לרווחה האישית בהווה ובעתיד.
גְ'נָאנַה הוא נתיב הידע, נתיב הגאולה (מוֹקְשָה בשיח הדתי), ומסמל את הידע הטקסי וההלכות הדתיות המוסדרות והקבועות שאין להפר אותן.

בְּהַקְתי הוא סינתזה בין שני הפכים אלה: היא אהבה המבוססת על ידע, המשוללת מניעים אנוכיים, אך לא נמנעת מטכסים ומפעילות דתית שמביאים לטרנספורמציה בלב ומשרתים את האהבה לאל.

בנתיב הגְ'נָאנַה תפיסת אלוהים היא שכלית ומופשטת, טרנסצנדנטאלית. לעומתה, הקַרְמַה מיצגת תפיסת אלוהים חומרית, כ"אנרגיה אלוהית" (שאקטי- Shakti), הנתפסת בהיבטים שונים, למשל כשליט (כמלך המלכים), כאב רחום (אבינו שבשמיים) שמעניש או מעניק חסד, אך הכל למען רווחת הפרט בעולם החומר. גם בשר הלוויתן, שור הבר והיין המשומר, אגב, שמהם סועדים הצדיקים בגן-עדן, זו קרמה - תפיסה חומרית של עתיד הצדיקים המובטח בעולם הבא.

בנתיב הבְּהַקְתי (המאחד את הקרמה והג'נאנה), האלוהים הוא מחוץ לטבע ולמידות הטבע החומריות (גוּנָה- guna), אך עדיין הנו מושא לאהבה, שחסדה היא מעבר לחומר, ולשם כך האל נתפס באופן אחר, כמפורט בהמשך.

האל שמחוץ לטבע החומרי כאישיות חיה
בניגוד לג'נאנה (הידע הדתי והאחר), כמו גם לקרמה, גם האהבה הספונטאנית, השמחה הפורצת מן הלב, ומן כל תא בגוף לנוכח נוכחות האל, איננה שלמה. אהבה למה? למי? "הוא היה, הווה ויהיה", "מלך מלכי המלכים" "אבינו שבשמיים" "אדוני צבאות" איננו מושא אהבה אנושית של ממש. למעשה, דבקות באל שכזה, היא ראיית האל דרך משקפי הקַרְמַה, דרך צרכיו החומריים, תחת מעטה אשליה עצמית. ראייה כזו של האל היא מעין כמיהה כמענה לאנוכיות הצרכים חומריים, אך עדיין איננו יכול להוות יחסים אנושיים מוכרים עם הסובב. בעצם הכמיהה לאהבה לאל ללא גוף ופנים, ללא תארים (כי אינסוף תארים לא יתארוהו), יש משהו לא במידה אנושית, בלתי ישים ולא ניתן להכלה בטבע נפש האדם. נפש, המכירה יחסים בינאישיים, או לפחות משהו הקרוב לכך.

הג'נאנה- הידע הרוחני, התיאולוגי והרציונאלי, אינו יכול לעזור לגיבוש יחסים של אמת עם האל, ההפך. ידע זה אף מבלבל ומהטיל מבוכה עצומה. שכן הסתירה בין השכל, לבין הבלתי נתפס, ואי יכולת הכלה רגשית של האל אינסופי בכל היבט, מותירה את הכמיהה לאל, כבלתי ניתנת למימוש אנושי.

ההינדואיזם מחדד זאת, ומתאר את הג'נאנה ככמיהה והתמסרות לאל בלתי מושג בהכרה. הג'נאני הנו אדם החפץ להיטמע באנרגיה האלוהית ולהפוך הוא עצמו לאלוהים - להיטמע ב-"ברהמה-ג'יוטי" – "brahma-jyoti" – "זוהר האל"; האור הבלתי מוגדר והאינסופי, שלא ניתן להמחשה בשכל ובהכרה, הנובע מתוך האל. אך כמיהה לזוהר אלוהי זה איננה תחליף של ממש לנגיעה ישירה ביחסים עם האל עצמו, שנותר מחוץ ליכולת ההכלה האנושית. לכן הגְ'נָאני הנוקט גישה של ידע ("לוגיקה" ומידע רב), מאמץ טרמינולוגיה של מילים ריקות מכל תוכן אמיתי, מילים של מעבר, ובדרך זו משכנע את עצמו ואת האחרים שהוא "כבר שם".

בנקודה זו בא המושג הבהקתי למלא סתירה פנימית זו של הצורך האנושי לדבוק בבלתי אפשרי להכיל ולהבין: הבהקתי "מאניש" את היחסים עם האל, הופך אותם למשהו שניתן להכלה ומוכר. ליתר דיוק מציע נתיב להתחבר אל אישיות האל (פּוּרוּשָה- purusha), כי עבור בני אנוש עם אגו, הטבעות פסיכולוגיות, ותפיסה שכלית מוגבלת, זו הדרך היחידה האפשרית להתחבר אליו. באופן כזה ניתן יהיה לדבוק באל בדרך אנושית שניתן ליישם, באמת ובשלמות הולכת ומשתכללת לאורך חיי הדבק הפוסע בנתיב הבהקתי, הידוע יותר כתרגול- "בְּהַקְתי יוגה" – "Bhakti Yoga"- "יוגה של אהבה".
לצורך כך, נתיב זה של בהקתי הנו ביטוי להתמסרות מוחלטת המתמקדת באל-עליון בעל אישיות מוכרת וברורה, וזו איננה כמיהה לחסד חומרי אנכי, של בריאות, שפע, ביטחון וכד', ממש לא!.

הפרוש האוטנטי של מושג הבהקתי, מרחיק אף יותר, ובכך מציב עצמו כאלטרנטיבה של ממש לדתות המערביות וחלופה תיאולוגית-אנושית מרתקת לתפיסה, שדווקא יחסים עם האל הנשגב היא בלתי אפשרית לכאורה: לא ניתן לייחס לאל דימוי, כי כאשר אנו נתונים לתודעה קַרְמַתית, כל דימוי שניתן לו, יהיה מוגבל, במרבית המקרים כמיהה לרווח חומרי, וכל שלילה של דימוי כאשר אנו נתונים לתודעה ג'נאנית, גם הוא יהיה שגוי, כי הוא לא מסייע להגיע באמת אל האל.

הבהקתי מבטיח למעשה, שמי שמשתחרר מקַרְמַה וגְ'נָאנַה, יכול לפגוש באל באופן האוטנטי ביותר שניתן, וליצור יחסי אהבה טהורים ונצחיים איתו.

האל כאישיות
בהקתי יוגה- Bhakti yoga, מתמקדת ככמיהה, התמסרות ודבקות באל עליון אנושי, ולא כאל אבסטרקטי, בלתי מובן, בלתי מוכל ובלתי מושג. וכאן נכנסים לפנתיאון ההינדי האל המתגלם בדמויות אנושיות של ממש, כדי שניתן יהיה להתמסר ולדבוק באופן האוטנטי והנכון ביותר ליכולת ההכלה של נפש האדם בשכל וברגש.

הפתיחות העצומה של החברה ההינדית לאורך הדורות מציעה לשם כך נתיבים אינספור. מקדמת דנה התפתחה בחברה ההינדית ההכרה בשוני בין בני האדם, במגוון נטיות הלב, יכולת החשיבה והרגש, לצד ההבנה העמוקה שכפיה הלכתית כזו או אחרת, לא תביא לחברה מוסרית, ולרווחה רוחנית של ממש. כפייה כזו כ- "מי לאדוני אלי" (ומי שלא?...) מביאה תמיד לקנאות, אי-מוסריות ואף אכזריות כלפי כל מי ש"סוטה מדרך הישר".
מאחר ומדובר באמת עליונה ומוחלטת, תנועות הבהקתי יוגה האוטנטיות, לא הכירו באיסורים המוטלים על בני המעמדות השונות בחברה, ונתנו לגיטימציה לכל אדם להגיע לאל, ללא הבדל במוצאו, בדתו או במקום הולדתו. שוויון מוחלט של כל בריה כלפי האל, מהיצור הבזוי ביותר עד לנאצל ביותר באשר הוא. כולם שווים בפני האל, ולכולם זכות ליישם את דרך הבהקתי יוגה המובילה ישירות לאמת העליונה.

האלים הפופולאריים ביותר בחברה ההינדית בתנועה זו, תנועת הבהקתי, מחלקים את החברה ההינדית לתתי תנועות ואמונות. ישנם וישְׁנּוּאים הסוגדים לקְרישְׁנַה – Krishna (כשהאל וישנו הנו אחד הגילויים שלו, אך יש גם כאלה הרואים את קרישנה כאחד מההתגלמויות של וישנו), וישנם שִיוָויִים, הסוגדים לאל שִיוָוה, ויש כאלה הסוגדים לאלים רבים אחרים.

מיקומו של קְרישְׁנַה כפן האישי של האל בבהקתי יוגה, הנו המרתק ביותר, אודות לחיוניות האנושית, אינסוף אופני יחסים ורגשות, אינסוף תובנות והעמקות תוך אישיות ובינאישיות, שבאים לידי ביטוי בספרות הבהקתי יוגה של וישְׁנּויזם - Vaishnavite. זאת בשני הספרים הבולטים: הבהגודגיטה (Bhagavad Gita) והשרימד-בהגוותם (Shrimad Bhagavatam הידוע גם בשם בְּהָאגַוַת פּוּרָאנַה), בו קרישנה מגלם דמות אנושית שניתן להתחבר אליה, להזדהות, ולפתח עמו יחסים אנושיים עמוקים. זה נעשה באמצעות עצם סיפור היחסים עם קרישנה על ידי אנשים, שדים ודמויי אלים בסיפורי העלילות של קרישנה כאן בעולם. כאן קְרישְׁנַה הוא בעל תכונות מוכרות, הניתנות להכלה, עם סיפור חיים מפותל הנרקם בשלל עלילות (lila) רבות ומגוונות, בהן נרקמים יחסים מסוגים רבים עם הורים כילד, עם החברה כנער מוכשר ובולט, עם מאהבות ומעריצות, ובבגרותו כמלך, כבעל, כהורה, כמדינאי ולוחם, וכרֵעַ של אמת.

חסיד וישְׁנּוּי, המממש את עקרונות הבהקתי יוגה, סוגד לקרישנה תוך שהוא בוחר את סוג היחסים ההולמים את נטיותיו ואישיותו נטולי האגו הרוחניים, מתוך העלילות המרובות: כהורה, כחבר, כאוהבת, כרעייה, כרע בקרב ועוד. בכך מתאפשרת "נגישות" לאל, באופן אוטנטי ועמוק ביותר. נגישות זו אינה נחלת מעטים בלבד, אלה בעלי ראייה שכלית של החיים המניעים אותם לראות את המציאות, אף האלוהית, כמשוללת תארים, וכן מפתחים את הכמיהה להיטמע באור האל- בברהמה ג'ויטי. אך גם הם, אינם מביאים לידי ביטוי את רגש יחסים אנושיים, שכנראה רק באמצעותם ניתן באמת "לגעת" ו"לדעת" באמת. לא באמצעות הג'נאנה- הידע, לא באמצעות הקרמה – תפיסת האל כמעניק חסדים חומריים, אלא בבהקתי, בהתמסרות, דבקות ואהבה אנושית, ביחסים אינטימיים ומורכבים. כך מתוודע חסיד הוישְׁנּוּי ליחסיו הנצחיים עם קְרישְׁנַה, הידועים והולמים את אישיותו, כאשר הוא נקי מאגו חומרי וחופשי מהטבעות פסיכולוגיות הקשורים ל"אני" ו"שלי".

באשר להבט הבהקתי בקרב שִיוָויִים, הסוגדים לאל שִיוָוה – בהזדמנות אחרת.

5 באפריל 2010

על ענווה , אהבה וזהב-רוח

.
עוד שהייתי קטן חשתי לא נח בכל הדיבורים על אלוהים. חשתי שמנסים לכפות עלי איזה שהוא מושג, שלאף אחד בעצם אין מושג עליו. אני משחזר חלומות של ילד ממש קטן אודות "אלוהים" זה, ומבין כמה "קלקלו" לי אודותיו: איש עם מצנפת שינה וזקן לבן... היו כאלה, במקום בו גדלתי, שעמדו על כך ש-"אין אלוהים" והיו כאלה שעמדו על כך שלא רק שיש אלוהים, חסר לי שלא "אאמין בו".  - אמאל'ה.

מאז שאלוהים היה עם מצנפת שינה וזקן לבן, עברו הרבה שנים והרבה ביוב. העולם הזדקן מעט, והזדהם המון. קראתי למדתי פגשתי המון, אך לא נראה שמשהו בתפיסה הבסיסית משתנה. אותו זקן חביב עם זקן לבן ומצנפת שינה מהאגדות. חוסר הידיעה, או לפחות חוסר המושג על מה מדברים נשאר כהיה. 
ילד הייתי, והשלתי עצמי שמבוגרים/ חכמים במיוחד/ כתבים נשגבים יגלו לי.  כיום אני מביט די בהשתאות באלה שרצים אחר גילויים כאלה ואחרים, ומשלים עצמם שהם יגאלו את עצמם עם גילויים אלה. כמו, מגילת סתרים, צופן חבוי, צופן הטבע (המדע), צופן הכל (מתמטיקה), צופן הלב (ספרות, אמנות...).
אבל לא, ממש לא. ילד הייתי, והנה בגרתי ובּוּר נשארתי.  לא חסר דעת, אך ממש חסר דיעה.
אז, כילד, לפחות היתה ציפייה למשהו שיתגלה.  אך היום? מה עוד אבין באמת, או אדע, או אחווה שיהיה כל כך אחרת? זה ייתכן בכלל? ואם כן, מה בכלל עשוי להתרחש כדי שאבין אחרת?
פירות התבונה האנושית הם עצומים ומלאי הוד. כל פעם שאני נפגש עם תובנה מתמטית / מדעית/ ספרותית/ מוסיקאלית/ תנועתית וכד', הלב נחמץ מההחמצה. כמה , כמה אני כל כך רוצה להתעסק עם זה, ועם זה, ובטח שעם זה... ולקרוא, וללמוד, ולחקור, ולהבין.... נפעם נפעם כל פעם מחדש מהיופי שמציעה המתמטיקה. נפעם שוב ושוב מהתפיסות הכמעט לא אנושיות, אלא גבוה מכך, של אנשים שהוגים, שיוצרים, שמגלים, שמפתחים דברים כל כך נשגבים.  לכאורה, גילוי טפח זעיר של יופי נשגב, שמעבר לכל חומר.

לא חושב שפעם באמת האמנתי שהיקום הוא שק המכיל מרחב, חומר, אנרגיה וכוחות, שמתנהל לו באופן ספונטאני, על פי חוקי-על שטבועים בו ומנהלים את החומר בקפידה רבה ו- זהו. זה נשמע מופרך מדי, שטחי, לא בוגר, לא בשל בהוויה של הבנה. 
לעומת זאת, לאורך החיים מצטברות תובנות קטנות, לא ברעש גדול ולא גילויים מלאי אור והוד, וגם לא בקול דממה דקה או אש פלאית. ממש לא. פכים קטנים. משהו שמגרד, שנוגע מקום עמום שלא ברור כלל אם הוא אפילו קיים;  מן הוויה של עמידה על הסף, סף של "השער האחרון" שמעבר לו אין יותר הבנה ולא תובנות. ביאליק כינה זאת בביטוי העברי המרתק - סף הבלימה  ("הציץ ומת"), שמעבר לו באמת כבר אין מה.... בלימה, בלי-מה, בלי, ב(ראשית), ==.
על הסף ההוא המצמרר, על הגבול בין המציאות לריק, ללא כלום, ל-"שַם", חשים ברוח שמכה על הפנים, רוח מ"שַם".  רוח שנושבת מהתהום האינסופית שלרגליך, שברור לך שלא משנה כמה תאיר עליה, ועם מה, לא תראה אלא תהום שחורה משחור של כלום, תוהו ובוהו במובן של ריק, ששום שביב של אור לא יראה בה,ולא ינצנץ; הכל יבלע בתוכו, ולא יהיה. פשוט ייגוז ממקום לשום מקום. אולי כך אפשר להפנים שלא ניתן באמת לספק את הסקרנות והצמא להבנה. אז חתרת ויגעת, והגעת, והארת, את מה? אז מה? מה באמת (לא) ראית?
גם אם הייתי משקיע את כל חיי 24/7 במתמטיקה המופלאה שמרגשת כל כך, בספרות נעלה שמצמררת ומעמידה את השיער בעורף מהתרגשות, לאן הייתי מגיע? כמה עצוב/ מדהים לראות את גדולי המוחות האנושיים, הידועים לנו, שהלכו אי פעם על האדמה הזאת. הם היו אנשים, רובם המכריע לא מפותחים אישית ורגשית, אנשים רגילים ואף פחות מכך. כי כנראה לעמוד על סף הבלימה זה משהו בניגוד לאנושיות נורמלית ופשוטה. כנראה  סף הבלימה איננו מקום לבן-אנוש, נורמאלי לפחות.

לפני המון שנים בדרום סיני, על אלה קוצנית ראיתי זחל קטן שצורתו בדיוק כמו קוץ האלה. הסוואה למופת. [זחל של הפרפר פִּירָלִידָאֵה- Travhypterix acanthotecta]  או-קיי, מעבר להתפעלות על נשגבות מרוכבות הטבע, מיד הרי נשאלת השאלה הטפשית- מי בדיוק ממציא את מי? אני/אנחנו/מומחי הזואולוגיה והבוטניקה - את כללי וחוקי הטבע הנשגבים הללו שיוצרים התאמה כה מושלמת בין עץ לרמש קטן שנראה כמו קוץ, או משהו נשגב ברא אותם, את הרמש בצורה מדויקת של קוץ לבן של אלה שעליו הוא חי?
אז קודם כל מה זה חשוב, במהות? אז נניח שיש משהו נשגב שיצר – אז מה? למה ננסה בכלל להכיל משהו שלא ניתן להכלה ורק מבלבל את המח ומסיט מהעיקר. ואיך כותב המלבי"ם בחרוזים משעשעים? "ואת המסך פרשתי על התעלומה העלומה, וסכותי את הפרוכת על הסתר ועל הבלימה, במופלא ממך אל תדרוש, ובעגלת הסוד אל תחרוש". אוקיי. לא נחרוש, ילל'ה בסדר.  ואז? 
לא, לא נוכל באמת להבין "עד הסוף". נניח. אבל מהו "סוף" זה? מה לא נוכל להבין עד "הסוף"? אז בגלל זה נפסיק לחלום? להסתקרן? לחקור? להתפעל? להשקיע משאבי עתק בבניית מפלצות טכנולוגיות שיגלו עוד ועוד "סודות היקום" (כמו מאיץ החלקיקים בשוויץ)? ו... סליחה, אז בגלל זה נפסיק לאהוב?
אז שוב מתנצל, לא הבנתי, אז אנו חותרים בכל הנחישות לגלות את חוקי הטבע, החוקה של הכל? אנחנו בכלל מבינים על מה אנו מדברים? הרי אלה הדברים הכי מטורפים והזויים, ששום דמיון, אבל שום דמיון של בן אנוש, שום יכולת הכלה להבין זאת בכלל, וודאי שלא ליצור במחשבה דברים כאלה, ודאי לא להמציא אותם, וודאי וודאי שלא לחקוק אותם, לברוא אותם. ואיזה חוקים אנו מחפשים להבין בדיוק? מה הם? איפה הם "כתובים"? אולי בכלל יש מציאות מורכבת כל כך, "גדולה עלינו" בגדול, שאנו מנסים להדביק עליה "חוקים" וכללים שבכלל לא קשורים... סתם מגבלה אנושית מטופשת, כמו רמש-הקוץ על האלה במדבר, שדומה להפליא לקוצי העץ לשם הסוואה והישרדות על חייו. אולי בכלל אנו מחליטים עליו, "מסבירים אותו" – שזו, למשל, הסוואה וכד'. סליחה, מי אמר שזה כך בכלל? ומהו באמת אותו "כך"?
אך מה שקורה בפועל הוא, שככל שמגלים ומקלפים, והנה או-טו-טו נוגעים במהות.... זה מתרחק מאיתנו כמו אופק חמקמק. אתם זוכרים, בודאי את תמונת העולם של "קדמונינו" שהעולם הוא דיסק על צבים או פילים, שעומדים על צבים/פילים, "ככה כל הדרך למטה" (מי שלא מכיר, ראו ויקיפדיה אנגלית הערך Turtles all the way down) . תראו את התובנות שלנו על הלוגיקה, חוקי הכבידה, האינטראקציה של החומר בחומר, החשמל, הכוחות בגרעין האטום... איזו התקדמות מדהימה ונוראת הוד, שבכל שלב חושבים טו-טו-טו נוגעים במהות, אך למעשה, מה? מגלים, לכל היותר עוד צב בשרשרת הצבים האין סופית "כל הדרך למטה".... מופלא- כן, ודאי, אפילו נורא הוד, אך ממש לא נוגעים במהות, ב"למטה". ממש לא. 
ולאן הגענו בעצם? במה אנו חכמים יותר מאבותינו, במהות? או קיי, כיום, שלא כבעבר הלא רחוק, נלהג על הקוורקים, הדו-פרצופיות של החומר גל או חלקיק, על חשמל, מחשבים והוכחת משפט פרמה, וגידול אפקטיבי בכמויות וגדלים בעלות נמוכה של עופות לבשר וכותנה.... אפילו בפסיכולוגיה, נוקטים היום תפיסות שמשתנות לבקרים: ממודלים משונים של תת הכרה ודיבורים, מאמצים כיום שיח ותובנות "פסיכולוגיות" מקדמת דנה, כמו הבודהיזם למשל.
אבל עם כל התובנות המופלאות האלה שצברה האנושות, האם האמת נוכל באמת להסביר אותנו? נוכל להבין מה זו שינה למשל? מה זו אהבה? נוכל להכיל בכלל את מורכבות ומהות העץ שפורח עתה בחלון? את להקת הציפורים העוברות מעלינו מאי שם לאי שם מרחק אלפי קילומטר? את הדמיונות, ההדחקות, החששות, היופי שלנו? ו... סליחה, נוכל להבין בכלל, לגעת במהו מוות? מהי לידה? מאין באנו? לאן אנון הולכים בדיוק?
יש כאלה שטוענים שכן - יש הסברים, יש חומר, יש חוקי טבע, יש תאוריות, מודלים, ספרים, ידע גלוי וידע עלום, שאו-טו-טו נפענח, ואז נבין את הכל.
עם כל הרצון לקבל תפיסה זו, שזה אפילו מפתה, הם נראים לי פשוט שטחיים להחריד, אי בשלות שרק מכסים על אי יכולת מובנית בתוכנו להכיל ולגעת באמת את אי העקביות וההתאמה, ואולי אפילו עד כדי סתם בורות מכוונת ושלא מכוונת...? וזו לא התנשאות, חלילה, או התחמקות מהאמת, אלא פשוט תובנה שמהדהדת לאורך כל ההיסטוריה הידועה של הידע האנושי, ולא נורא אם נאמץ אותה, לא ככה? פשוט נבין שכל מאמצינו הכבירים "להבין" יגלו לנו, לכל היותר, עוד צב  בשרשת שסוף אין לה, עליהם העולם עומד, ותו לא.
או קיי, הבנו מה לא, אז מה בעצם כן? נאמר , וואל'ה "יש אלוהים" ואז מה?
- נשמור שבת? נאמין בביאת המשיח? (יהדות)
- נתפלל במיסה ביום ראשון ונאכל ביסקויט "זהו גופי וזהו דמי..." (נצרות)
- נעלה למכה אחת לכמה שנים (מוסלמים), 
- חלילה לנו מלאכול בשר (הינדואיזם) 
- ועוד ועוד...?
זה ממש נחמד, אבל....
אבל... איפה בעצם הבנת הקיים באופן הכי אוטנטי ואמיתי? הבנה מהעיניים הפרטיות של כל אחד. מה אתה מבין באמת?
זה בסדר, נכון, אמיץ, ספונטני, תהליך שכנראה לא ניתן לעצור באמת, שאנו יוצאים החוצה לחפש את "האמת", להתחקות אחר ההסבר שיניח את הדעת על מה קורה, שם בחוץ. בואו נודה שהניסיון הכביר של מאות דורות של אנשים חושבים ומרגישים (אבותינו היקרים) לא מביא אותנו באמת לאמת. כנראה יש רגליים לתחושה הכל כך חזקה שלא נמצא הסבר מניח את הדעת, ולו על סמך ניסיון של מאות ויותר של דורות, שלא הביאו הסבר מניח את הדעת באמת – האם אפשר ואיך לגעת באמת, להכיל את העולם הזה שסביבנו ותוכנו?

אז מה עכשיו, נגיד שיש אלוהים וצריך לעשות ככה וככה? נצפה ל"הארה"? לא בטוח. אנשים שנגעו בחוויה מזככת כזאת, ששרו עם האלוהים, או לפחות היו במקומות "שמימיים" נשגבים שהאחרים לא, נשארו למגינת ליבם אנשים. הם כאבו, חיו, ומתו כאחד האדם. אין ולא היה להם יותר תשובות מאשר אין לנו.... עובדה. אם היה משהו מספק, לא היו מספרים לנו? לא היינו יודעים? ומה שכבר מספרים לנו... נו. גילו עוד צב, לכל היותר, וגם זה בערבון מאד מוגבל.
תראו מה האנושיות הזאת עושה. סתם סיפור הינדי חמוד (מתוך הכתב ההינדי שניתן להעמידו בשורה הראשונה של הכתבים המופלאים כמו התנ"ך למשל) Shrimad Bhagavatam  קנטו 4 פרק 12) שממחיש כל כך: זמנו של דרְוּוָוה מהראג', קיסר העולם, הגיע. דרְוּוָוה , שגילה את האלוהים פנים מול פנים בגיל 5, שמלך בעולם שנים אינספור בחסד ובעוצמה שאיש אחריו ולפניו לא השכיל, נפרד ממשפחתו, מאשתו וילדיו וכל צאצאיו היקרים, עזב את גופו, ומרכבה שמימית עם שני מלאכים זוהרים באור יקרות, באו לקחת אותו לממלכת האל. אך אז, כשכל בני האלים שרים בשמחה ומצפים בכיליון עיניים לבואו של בן האנוש שהגיע הכי רחוק, הכי גבוה, נגע בהכי נשגב - עצר בהם ואמר: 'איכה אוכל לעזוב אחרי את אמי המסכנה? לא, לא אוכל ללכת עמיכם בלעדיה'. והוא עלה על מרכבת האלים והפליג אל ממלכת האל הנצחית, רק אחרי שהביאו גם את אמו, שתהיה עמו גם בממלכת האל לנצח.

ענווה ואהבה
לאחר שסקרנו את קיצור תולדות הידע הבלתי מושג שאנו שואפים אליו, אנו נוכחים שאנו בני אדם די מוגבלים למען האמת, ובאמת ממשית – לא ניגע ו(כנראה)לא נגיע. לעולם לא. אז אולי ננסה להשלים שבכל דור ודור חייב אדם לבחון מחדש את עצמו. תובנות זרות, חיצוניות, גם לא אלה מקדמת דנה, לא יביאו את המנוחה והסיפוק, ולא ימלאו את הצורך האמיתי לדעת.
לבחון את עצמו, פרושו צניעות, ענווה אינסופית. זה שלעצמו מסע מפרך ואולי אף לא מושג, אך המטרה כאן בהירה כמו אלף שמשות ומובהקת. לקלף מעלינו כל כך הרבה אגו, התנשאות, שחצנות, התעלמות, סבל, טראומות, כעסים ותסכול. להכיל את העולם, לקבל אותו כלשונו וכדמותו, לא לחשוב שניתן לשנות משהו בכללים שלפיהם הוא מתנהל, לא לחשוב על העולם/הטבע/ האלוהים במונחים של טוב או רע, חנון וגומל, מעניש ונוקם וחותר; לא לצפות ממנו לנהוג אחרת ממה שקורה באמת; לא "נילחם/נאבק", גם לא נגד עצמנו. פשוט לקבל, להיות צנועים, ענווים. לשאוף להיות "עפר ואפר", ומתוך אפר זה של ביטול עצמי, לא ביטול  העצמי, אלא ביטול מעטפת של העצמי הכוזב שהוא הגוף, הלבוש, המעטפת הלא אפשרית הזאת של מאוויים, רצונות, יצרים, רדיפה אחר כבוד, הכרה שמובילה אותנו לכלום. אגו כוזב מנופח בכלום, לכל היותר באשליה חידתית שכופה, שאונסת כל חלקה טובה של הנשמה. סתם מסחררת אותנו על המקום לשום מקום. 

ומתוך הענווה, למצוא ולחוש את האהבה. ענווה ואהבה, אהבה וענווה. אהבה שמאפשרת לנו להכיל את העולם, להכיר בו, לראות בכל אחד ובכל חלק בעולם את עצמנו, ולהפך. לא להיות יהודי, מסולמי או נוצרי או הינדי; לא להיות ישראלי, פלשתינאי או נורווגי; לא להיות במחנה זה, אחר; לא בעד, לא נגד, לא עם, ולא ללא. פשוט להיות. אז גם לא נצטרך לשאול מהו מוסר, מהו אלוהים, מה נכון, מה לא; איך לנהוג, מהי האמת ומהו לא-אמת. הכל שם. מונח לרגלינו, ברור, מובהק. הכל שנובע מתוך ענווה ואהבה שהן אבן החכמים שהופכת הכל לזהב. לא זהב של חמדנות וכבוד, אלא זהב-רוח, שזוהֵר בריצוד שלא נמחה גם לא בעוולות הזמן והמקום. תמיד נוצץ, לא מתכלה, בוטח ושלם ללא פגמים. וזהב-רוח זה הוא אנחנו, האני הפנימי שלי, של כל אחד מאיתנו, גם אם לא גילו לנו זאת, ההפך. רק הסתירו ומסתירים מפנינו.

שנתקרב לשם, בעצם אלינו, אל זהב-רוח זה, שזה אנו, נגלה שזהו התכשיט הנשגב והיפה ביותר שאי פעם לא חלמנו עליו, ירושלים של זהב הנשמה, כי לא ידענו על קיומו בכלל. זהב-רוח המוצפן ונסתר תחת מעטה עבה של חומר מיותר, שחוסם כל אור שיוצא מאיתנו. או אז, כל כך הרבה שאלות מאבדות מתוקפן. אין למה ואין מה ואין איך.  הכל כל כך פשוט!  יש חיים נינוחים הרבה יותר, חיוך ושמחה ממלאים את הלב. וגם בסבל הכרחי, וגם בעוולות הזמן והמקום המכאיבים ביותר נעמוד איתן. כי די, זה אנו, זהב-רוח הרוחש אהבה וענווה של תמיד, שאינו מתכלה לעולם. נעמוד בכל לא מתוך התעלמות, אלא מתוך הבנה כלשהי, שמילים לא תוכלנה להביע, אך הלב כן.

ו... זהו בעצם. זה הכל, גם אם זה נשמע נורא מעט ופשטני, זה פשוט הכל. הכל נורא הוד.
נראה אותנו מגיעים לשם. נוגעים. נוגעים בנו, באמת הפנימית שלנו, שתעשה עמנו רק טוב, ואז גם הרצון לגעת בשמיים, להבין, לראות את האלוהים מאבד ממשמעותו, כי פתאום מתברר שהכל שם, הכל כלול כבר מבפנים. הכל.
פשוט? כן, להיות ככה פשוט? אוה..... בשביל זה כל החיים עדיין לפנינו.
.

5 בפברואר 2010

מי שטוב אז רע לו?


כל אחד מאיתנו, גם אם אינו זוכר, נחשף לסוגיה "צדיק ורע לו, רשע וטוב לו" עוד בבית הספר, כמו עם המורה בתיה בבית הספר "גאולים" בירושלים לפני כמעט 50 שנה. אז לא הבנתי בעצם את הבעיה, אך הבנתי שמן הסתם אינני צדיק, כי לא רק שאין לי חלוק לבן וזקן לבן עד הברכיים (ככה נראים צדיקים, לא?), לא חשבתי שרע לי כמו למנקה הרחובות לבוש הבלויים שעבד בסמוך לגדר בית הספר. לכן צרמה לי המחשבה שאני, אם כן, רשע, והמורה בתיה לא סייעה לי בפתרון שהניח את דעתי. אז גם, כזכור, קראו כל בוקר פרק מתהילים בקול ישראל ואני זוכר היטב את הקריין בקול ערב ורהוט במיוחד: "אִישׁ בַּעַר לֹא יֵדָע וּכְסִיל לֹא יָבִין אֶת זֹאת: בִּפְרֹחַ רְשָׁעִים כְּמוֹ עֵשֶׂב וַיָּצִיצוּ כָּל פֹּעֲלֵי אָוֶן..." (תהלים, צב, 7-8), שקישרתי את הפסוקים הללו לסוגיה של "צדיק ורע לו" שהעלתה המורה בתיה.
סוגיה זו, "צדיק ורע לו, רשע וטוב לו" ,מטרידה כל אדם שכל כך משתדל להיות "בסדר", והחיים, מה לעשות, לא מאירים פנים במיוחד, והם אינם גן של שושנים וגם לא פיקניק, וככלל, בואו נודה, החיים לא תמיד יפים, עובדה. ודאי מנקרת הסוגיה, אם אני/אתה/הוא כל כך טובים, הגונים וישרים, איך זה שהחיים אינם מתגמלים אותנו באופן מיוחד, ודווקא האנשים שבכל קריטריון הם "רעים" - מתוגמלים למכביר: אלה  העושים רק לעצמם על חשבון אחרים, רומסים וחומסים בריש גלי.  ויותר מכך: אם נשאל מהו הקריטריון לחיים "טובים" ואף מאושרים, נראה שלהיות "טוב" אינו עומד בראש הרשימה, וגם לא להיות "צודק", ההפך. אין פרס על התנהגות טובה, וודאי שלא על היותך צודק. למרות כל זאת אנו מתעקשים לחשוב שלהיות טוב זה חיוני ונכון; חושבים שתפקיד החינוך הוא, קודם כל "שיהיה בן אדם". מה זה "בן –אדם"? זה אותו אחד שעושה טוב, הוא  מוסרי, מתנהג על פי אמות מידה אתיות, ואם מדובר בציבור מאמינים, אז החינוך לדבקות בעשיית המצוות, כעשיית טוב, עומד בראש סדר העדיפויות.
הצורך לתרץ ולהסביר את הפרדוקס הזה, שייתכן בהחלט שאדם טוב לא זוכה לחיים טובים, לעיתים ההפך, נובע קודם כל מהידיעה המצערת, שעשיית טוב שלעצמה איננה נתפסת כערובה לחיים טובים, ומכאן החשש, שאנשים ימצאו לגיטימציה בהתנהגות לא ראויה, כי אין סיבה ודחף לנהוג בטוב, כי אין גמול  ופרס על כך, ובדרך כלל אין סנקציות על עשיית רע, וניתן הרי להדגים זאת באינסוף דוגמאות כשהמסקנה שניתן להגיע אליה בקלות היא: אל תהיה טוב, תעשה רק למען עצמך, תרמוס, תחמוס, ותרוויח!
ההסברים המלומדים בהקשר לכך, נעים על סקלה שקצה אחד שלה זה: נכון, לרשע טוב, אבל חכו חכו נראה מה יהיה איתו בעולם הבא, ובקצה השני, זה ממש לא ככה, זה רק נראה לכם שהוא צדיק, ואין לכם מושג מה הוא עושה במחשכים, או עשה זה מכבר, אפילו אם אין לו מושג על מה אנו מאשימים אותו...
באמצע הסקלה נמצא הסברים שככה העולם עובד, אך אנו לא רואים את כל התמונה, ובתמונה חלקית זה ייתכן שהדברים נראים כך, ובעצם לצדיק האומלל טוב, רק לא סיפרו לו על זה,  ועוד הסברים מלומדים ברוח זו. 

מהו הטוב שהצדיק אינו זוכה לו?
גישה משכנעת להסבר על סוגיית "צדיק ורע לו",  היא קודם בירור מהו אותו "טוב" שאנו מדברים עליו. נראה שאין כאן תמימות דעים. אחד יאמר, סטייק טוב ובן/בת זוג יפה, השני יאמר עבודה מאתגרת, בית המשקיף אל הים וכיו'ב, אחר יאמר שטוב זה שלצאצאים שלו/ למדינה שלו טוב, ואחר יצהיר שטוב זה להיות מאושר, אך גם כאן יתחלקו בדעות מה זה "מאושר", ולא יגיעו להסכמה .
לעומת זאת, יש יותר הסכמה במה הכוונה ל"רע לו": אדם חווה משהו רע כאשר כבודו, רכושו, ורווחתו האישית נפגעים, וודאי פגיעה בבטחונו האישי, גופו, ובמעגל הקרובים לו .  
אז מהו, אם כן, ה"טוב"? הרי זה אינו ההפך מ"רע", כי הרי גם אם אדם לא סובל במיוחד, רווחתו האישית, כבודו, גופו ורכושו לא נפגעים, אינו חווה בהכרח "טוב", ועלול למצוא עצמו סובל, חושש ומועק.
אפשר לחשוב שהכוונה לטוב מתמקדת באופן חומרי: צדיק שמבלה עיתותיו בסגפנות, בהרהורים, חלוקת צדקה מהמעט שיש לו וכד', אינו פנוי, מן הסתם, לאגירת רכוש ואמצעים, אלא לפרנסה צנועה בלבד, ולקשיים גוברים. האם בגלל זה הוא נחשב "לצדיק ורע לו?", הרי זו בחירה שלו! תובנה אחרת היא ברוח האמרה (משנה מסכת אבות ד' א): "איזהו עשיר השמח בחלקו", כלומר מי שטוב לו הוא שמח, כשהמטפורה החומרית "עשיר" היא עשיר באושר, ולאו דוקא בחומר. זה נשמע מעניין, אך מהו אותו "אושר" חמקמק זה? הרי זה כל כך תלוי אישיות והקשר...
נמצא אם כן, שהסוגיה "צדיק ורע לו" בעצם עומדת על הכוונה למושג "טוב". אם נסכים ונבין מהו הטוב של אמת, נמצא שלסוגיה "צדיק ורע לו" ממדים אחרים, שמשמיטים את השטיח תחת המקטרגים על אי הצדק הבסיסי בעניין. יותר מכך: אולי, אם נאמץ לעצמנו מטרה שונה מ"טוב" חומרי כזה או אחר, ונאמץ אורח חיים שונה מעט, גם אם לא נהפוך לצדיקים, ישנו סיכוי שנחיה יותר בטוב לעצמנו, שהוא בעצם תחושה שאת/ה במקום הנכון, ולא מנקר בך יותר הצורך לשאוף ולבקש דבר מה אחר.

האל שיוה והאל ווישנו במרכז הסוגיה "צדיק ורע לו"
   דיון ופרוש מרתק לסוגיה, נמצא בשְׂרִימַד-בְּהָאגַוַתַם ("קורות האלוהות") – אחד מהכתבים היותר נחשבים בתרבות הוודית (ההינדית של היום), ספר זה כל כך רחוק מהתרבות וההוויה שלנו, ועם זאת, אם נקלף את הטרמינולוגיה התרבותית הזרה, נמצא נקודות רבות למחשבה וללב.
בספר זה, בקנטו (חלק) 10 פרק 88, מדובר על האל שׂיוַה (ראה תמונה של דמות כחולה המצוידת באביזרים רבים), שמי שביקר ולו לשעה קלה בהודו, ודאי נתקל באתרי פולחן ל שׂיוַה (ראה תמונה- במרכז כל אתר פולחן כזה תמצאו את הלינגה השחור) כמו גם את הסוגדים לו, שהם רבים מאד בהודו. אחד הפרושים לשמו של שׂיוַה הוא "זה שמחלק ביד קלה חסדים חומריים לסוגדים לו". לעומתו, כפי שנמצא בשְׂרִימַד-בְּהָאגַוַתַם, האל העליון, המוכר בשמות רבים, כמו וישְׁנּוּ, מאד חסכן בחסדים חומריים למאמיניו, ההפך (ראו תמונה של אחד מגילויי וישְׁנּוּ כמקור העולם עם אלת המזל לַקְשְׁמִי).
הפרק נפתח בשאלה למה זה כך, על ידי התלמיד (המלך פָּרִיקְשִית) השואל את המורה (שוקה גוֹסְוָאמי):  
- "דמויי האלים, הזדים [שדים וכד'] ובני האדם הסוגדים לאל שׂיוַה, המתכחשים באופן מוחלט [לאל העליון], נהנים בדרך כלל מעושר וסיפוק מאווים, ואלה הסוגדים לאל העליון, בעלה של אלת המזל, אינם נהנים מכל אלה" (פס' 1).
כאן הצדיקות מתבטאת בסגידה לאל עליון, והרשע כמתכחש לו. "הטוב" מיוחס לעושר ולסיפוק תאוות הגוף והנפש כאוות נפשם.
והתלמיד (המלך פַּרִיקְשׁית) ממשיך:
- "אנו חפצים להבין עניין זה, שמאוד תמוה. אכן, התוצאות המתקבלות כתוצאה של סגידה לשני האלים, עם אופי שונה לגמרי, סותרים את מה שהגיוני לצפות" (פס' 2).
 הכוונה שדוקא אלה, "החוטאים"/"הרשעים" שמתכחשים לאל העליון, זוכים בעושר וסיפוק מאוויים, בעוד שהסוגדים לאל העליון לא זוכים בכל אלה.
התשובה לתהייה זו על ידי המורה שוקה גוֹסְוָאמי  (הפסוקים הרלוונטיים 7-4 מובאים כאן כתקציר בלבד בגלל מורכבותם וזרותם לקורא): מהותו של האל שׂיוַה מאוחדת עם עם הטבע החומרי. טבע זה הנו  אופני פעולה המבטאים את האגו האישי הכוזב וצרכיו. לכן, כדי למלא את צרכי האגו שלהם הם סוגדים לאל שיוה, והוא נענה להם על פי עצם טבעו החומרי, ומספק שפע עונג חומרי, ההולמים לצרכי הסוגד, ושני הצדדים יוצאים מורווחים: האל נענה לחסידיו, וחסידיו נהנים מחסדיו.
לעומת ההסבר על החסדים החומריים של האל שׂיוַה, מוסיף המורה, את שהאל העליון אמר פעם
- "אם אני מחבב מישהו במיוחד, אני לוקח ממנו את עושרו
(החומרי)) בהדרגה. אז כל קרוביו וחבריו הקרובים נוטשים אותו. בדרך זו הוא סובל מצוקות בזו אחר זו. כשהוא נעשה מתוסכל בנסיונות עקרים לצבור רכוש מחדש, ובמקום זאת בוחר להתחבר עם החסידים שלי, אני מעניק לו את חסדי המיוחד.  בדרך זו אדם הופך לשקול ומבין את המוחלט כאמת העליונה, כגילוי הסמוי והמושלם ביותר של המציאות הרוחנית, כקיום הנצחי שמעבר לחומר. באופן זה הוא חווה את האמת העליונה כבסיס לקיומו ומשתחרר ממעגל החיים החומריים" ) פסוקים 8-10
).
שימו לב מהו גורלו של צדיק, על פי דברי המורה שוקה גוֹסְוָאמי:  מי שבאמת זקוק לברכה חומרית – אינו עושה משהו טוב, ואינו שואף לטוב באמת, אלא לסיפוק האגו הכוזב, ולסיפוק מאוויים חומריים חולפים, שלא ניתן לספקם לאורך זמן. סיפוק מאוויים חומריים זה אינו טוב, כי זה לא מוביל לאמת ולייעודה. מי שאינו מודע לאמת זו, באופן טבעי הוא פונה לסגידה לחומר, הדבר המוכר לו; סגידה לאל המשקף את החיבור לעולם החומרי.
המדהים בטענה זו, שאדם השואף לאושר מוחלט – ל"טוב" של אמת, עליו להתפשט מנכסיו החומריים, במודעות ובהתנהגות, ואם אינו עושה זאת, האל, החפץ בטובתו, עושה זאת ביד קשה. זאת כדי שיוכל להתפנות לסגידה ולחיבור עם האמת. למרבית האנשים קורה תהליך למידה מכאיב וארוך, וכאן תפקיד המפתח שמגלם שׂיוַה: הוא משתף פעולה עם אלה שאינם מודעים או מתכחשים לאמת, ונותן להם את חסדיו בצורת שפע חומרי וסיפוק מאוויים,  מתוך כוונה שיתפכחו ויבינו יום אחד, שדבקות לשפע חומרי ומאוויים חומריים היא דרך ללא מוצא. שיטוט במבוך החומר ללא המוצא, וככל שיתמלא בשפע, יעמיק את  הפער בינו לבין השחרור והאושר שאין לו תחליף.
כלומר "הטוב" איננו נכסים וסיפוק מאוויים חומריים,  אלא ההפך: ניתוק מהחומריות כולל המאוויים הגופניים והנפשיים.  ניתוק זה איננו  דוקא זריקת כל הנכסים שבורכת בהם, אלא התנתקות התנהגותית נפשית מהם. התנהלות שאינה מונעת על ידי שפע חומרי , וודאי לא שאיפה אינסופית לצבור עוד. זאת כדי שיהיה אפשר באמת להכיר באמת העליונה שהיא קודם כל להכיר במהות האישית שלך כנשמה נצחית נקייה מכל חומר ונזקיו המיידיים והמתמשכים; להכיר באל המתגלה בנשמה האישית של כל אחד מאיתנו.
אך כל זאת תחת חופש בחירה אישי מוחלט: על פי התפיסה שמייצג שוקה גוֹסְוָאמי אנו עומדים בזכות עצמנו, ומחליטים את החלטותינו באופן חופשי, וכשנבין שאנו לא הגוף החומרי המייצג אותנו, שהגוף שלנו ממכר וכובל אותנו לחומר בניגוד לנשמה הנצחית שלנו, שהיא המהות האלוהית הטבועה בנו. הטוב הוא האושר האמיתי, ומותנה בשחרור מכבלי החומריות ("מחזור החיים החומרי"), ודבקות בלתי מסויגת ומותנית באל. כשהאדם נקי מכל חומר, או אז הוא זוכה ל"טוב", ואינו שואף יותר לדבר, אלא לטוב זה. 
תודו שזה נשמע משכנע בהרבה מהסברים מוכרים ולכן כל הסבר ותרוץ לסוגיה "צדיק ורע לו, רשע וטוב לו" שמחשיב את הטוב כרווחה חומרית, אינו יכול להיות טיעון רלוונטי, וודאי שאינו משכנע.
--------------------
תודה לגונה אווטאר דאס שסייע לי בתרגום פסוק 10  (קאנטו 10 פרק 88) והגיהה את ה מאמר לתפארת.

26 בינואר 2010

עסקים ורוח – הבהגווד-גיטה כהשראה לאנשי עסקים


בדו"ח מיוחד תחת השם "קפיטליזם קארמתי" (Karma Capitalism)  בביזנס וויק  (OCTOBER 30, 2006) תוהה הכותב האם תפיסת העסקים עוברת מהספר המנחה של עולם העסקים הקפיטליסטי  "אומנות המלחמה" של סאן טזו  -Sun Tzu (המאה ה-6 לספירה)  [שהיה הרעיון המכונן של "עסקים = מלחמה שיש לנצח בה" בשנות ה-80 (המאה ה-20)]  אל הספר בהגווד-גיטה, שמתואר כאן בהמשך.
בעקרון מדובר על דרך התנהלות מודרנית להיום (תחילת המאה ה- 21) שמשנה פניה בהתנהלות מחברה התובענית והדורסנית, המודדת את הצלחת האדם בכמות הנכסים שהוא צבר ובכבוד שהוא זוכה לו מהסובבים אותו, אל עבר מנהל טוב שהוא נטול אנוכיות, בעל יוזמה ומתמקד בעשייה ממוקדת של  החובה, המשימה, ולא באובססיה לתוצאות או רווח כספי. מדובר על השינוי שחל בהבנה, גם בעולם העסקים הקשוח, שהשורה התחתונה, שרק היא מדברת, היא גורם מכשיל, ויש לחפש גישה אחרת למימוש עסקים, גישה אנושית, שמקרינה ומשפיעה על הווית האדם הפועל לפיה.

למעשה מדובר בציבור עובדים עצום, בכל מגזרי העשייה במשק, שאוהבים, או לפחות מתמקדים בעשייה לשם העשייה, מתמסרים לה, והמניע של התוצאות ברווח כספי, או הצלחה עסקית אינם בראש מעייניהם. הם מכונים בלשון גנאי כ"חמורים" או "פראיירים", אך קשה להתעלם מההתפעלות הם מעוררים בהתמסרות שלהם לעבודה, לברק בעיניים של העשייה, גם בסביבה מאד לא מפרגנת, לא מתגמלת, ואף משפילה פוגעת. ולמרות זאת העבודה נעשית במסירות עצומה.
מתן לגטימציה "לחמור" ול"פראייר" שמשקיע בעבודתו מתוך אהבה ומסירות לעצם העשייה, ולא למען רווח בראש סולם העדיפויות,  מושתת לא על תובנות מודרניות שצצו מאי-שם, אלא על גישה לחיים בכלל, שבאה לידי ביטוי עמוק ומרתק בספר בהגווד-גיטה עוד מקדמת דנה.

מהו הספר בהגווד גיטה?

הבהגווד גיטה ("הגיטה") – שירת האל / שירת הנשגב, ששורשיה קדומים מאד בתרבות ההינדית, היא אחד הכתבים המכוננים של החשיבה האנושית, שהשפעתה על החברה בעידן המודרני היא עצומה, גם אם בלתי ידועה - כמו עצמאות הודו שהובלה על ידי מהאטמה גאנדי, שספר זה היה המסד עליו התבססה כל השקפת עולמו והובלת המאבק לעצמאות. זו שירה המתארת דיאלוג מרתק בין ארג'ונה המתייסר, מצביא-על העומד לפני מלחמת אחים נוראה בקורוקשטרה (צפון הודו)  שעתידה למחות מעל האדמה שושלות ואינספור אנשים ומשפחות, לבין קרישנה, נהג המרכבה שלו (ראו תמונה כאן), המייצג את הנשגב. הגיטה הגיעה למערב לפני כ- 250 שנה, ומיד כבשה מקום של כבוד בקרב אנשי רוח, מדינאים דגולים, מנהיגים, מדענים, אנשי שם ואנשי מעשה ועסקים, שמוצאים בה, כל אחד בדרכו, את הדרך להבנה וליישום נכון יותר של התנהלות.
מקורו וכותביו עלומים, ועל פי דעת מרבית החוקרים הועלה לכתב באופן סדור  מתרבות הנחלה מאב לבנו בעל פה, לפני יותר מ - 2000 שנה. הבהגווד גיטה מצוי כפרק באפוס עצום הממדים ההינדי  "מהאבהארטה" - Mahabharata, אך  עומד בפני עצמו, ומצוי ומקובל על הרוב המוחלט של כל רבדי החברה ההינדית ובכל הזרמים התאולוגיים שלה, ומזה זמן גם בתרבות המערב.
הגיטה היא דרך המתאימה לכל אחד ובכל הקשר ומצב, לשנות את דרך הסבל והתסכול  ואי ההשלמה עם דרכי האדם, העולם והטבע, אל דרך אחרת, בה האדם ימצא השלמה, הבנה ופיוס עם עצמו ועם העולם; השלמה שמביאה התעלות וגאולה עצמית אל עבר עדנה ונינוחות שתלווה אותו לתמיד. ניתן לדמות את הגיטה לא לאופק רחוק ונשגב שלעולם לא נגיע אליו, ולא לויתור ולייאוש ואוזלת יד עקב כך, כי אם הצעה לאבני דרך קטנות, שלב אחר שלב, להתחיל לצעוד בדרך אחרת, שייעודה מבטיח בהרבה מהקיים. לא הכיליון הבלתי נמנע (המוות), כי אם הגשמה, שחרור ופריחה בעקבותיה.
ניתן למצוא ב- 700 הפסוקים של השירה המופלאה הזאת, מזור אישי כמו גם חברתי ואנושי חובק עולם. כל אחד ואחד מאיתנו, בכל הקשר ימצא בה הנחיות לדרך חדשה, אחרת ממה שהכיר עד כה. אין הוא חייב לגלות בה את כל הרבדים, שעמוקים מאד, ההפך. אימוץ של עקרונות בסיס, ללא חמדנות ותאווה יתרה לקבלת פתרונות מכלילים של כאן ועכשיו, גם בקטנה, בשוטף, עשוי להפוך את האדם לאדם מוסרי יותר, שלם יותר עם עצמו ועם הסובב אותו, ואז המאיים, המתסכל, המבעית המדיר שינה והכואב נעשים לנינוחים יותר, פחות מאיימים והרבה פחות חמורים מהנראה לנו.
הדרך לשחרור וחיים שלמים ומספקים רצופה בעקרונות בסיס כמו: (1) למלא את התפקיד שלנו בעבודה מתוך התמסרות, טובות, ענווה ויצירה, ולא מתוך מניעים של רווח אישי. (2) דיכוי, מיגור  ושחרור מאבני הנגף המכשילים אותנו: הצורך בסיפוקים אישיים, באשליות שלא ניתן לספקן באמת, כתאווה, רדיפה אחד כבוד, רדיפה אחר אהבת הזולת, וצבירה אובססיבית של רכוש (3) להרחיב את זוית הראייה, להגביה ולראות אל מעבר להווית הזמן המכלה כל.
העקרון הראשון המובא כאן - למלא את התפקיד שלנו בעבודה מתוך התמסרות, טובות, ענווה ויצירה, ולא מתוך מניעים של רווח אישי -  מאומץ כיום יותר ויותר גם בעולם העסקים, כתפיסה עסקית-חברתית לכל דבר.
נמצא זאת בבהגווד גיטה, שכפי שציינו למעלה, זהו אחת מאבני הדרך המוצעות בדרך חדשה לאדם המחפש אחר שלוות נפש, ושחרור מקורבנות ופחד:
"הילחם לשם הלחימה עצמה, מבלי להתחשב בשמחה או בצער, בזכייה או באובדן, בניצחון או בתבוסה – שהרי אז יהיו מעשיך נקיים תמיד מחטא" (פרק 2 פס' 38)
"בניסיון זה אין אבידה או הפסד, והתקדמות מה בנתיב זה, עשויה לגונן מן הנורא בפחדים" שזהו הכיליון הבלתי נמנע של הגוף, המוות (2, פס' 40)
"זכותך לבצע את חובותיך, אולם אינך זכאי לפירות המעשה. לעולם אל תחשוב עצמך כגורם של תוצאות מעשיך, ולעולם אל תדבוק באי מילוי חובותיך" (2, פס' 47)
"בצע חובתך ברוח שקולה, והימנע מכל זיקה להצלחה או כישלון" (2 פס' 48)
"בשעה שתבונתך חוצה את יער האשליות [שהן הרווחים שלמעשה לעולם לא יספקו ותמצא עצמך רודף מרדף שווא אחריהם כל חייך], היי שווה נפש לכל אשר נשמע וישמע" (2 פס' 50)

דבקות בעשייה, התמסרות לייעוד שלך, למהותך ולדרך בה נועדת לבטא עצמך באופן הנכון ביותר לעצמך (דהרמה), אך בעשייה ללא כוונת רווח וללא ציפייה לגמול, היא הדרך "לשבור" את מעגל הקארמה – Karma, שהוא "פעולה" – מעשה מוחשי שנעשה מתוך דחף לסיפוק אישי, אך גורם למעשים נוספים הנגזרים ממנו שלעולם לא יספקו, כמו מילוי מים בדלי מחורר במעגל אינסופי של מעשים מלאי יאוש וסבל וללא תכלית. ברגע שנעשה את המוטל עלינו מתוך הבנה שזהו ייעודנו ותפקידנו, ביטוי המהות האישית שלנו, הפנימית, לאחר קילוף כל המאוויים שהם אשליות שלעולם לא ימומשו באמת, או אז יקרה לנו משהו טוב באמת.
ומרתק לראות את ההבנה הזאת, ששורשיה בתובנה האנושית מקדמת דנה, שחודרת גם לעולם העסקים הציני, האכזרי, המרושע והלא מוסרי ביותר שמבין, שהדרך לסיפוק אישי  אינה "השורה התחתונה", אלא העשייה הנכונה, ובכך פוקחת את עיננו כמו שמושר בה: "כאות לחסד מיוחד,אני, השוכן בלבכם, מבער בלפיד הידע את חשכת בערותכם" (11 פס' 11).
ותארו לכם, גם הסקפטים והפסימיים שביננו,  את פני החברה, אם כל אחד ואחד מאיתנו יפעל ויעשה לפי צו מצפונו והוויתו, שלא על מנת לזכות בגמול כלשהו... 
-----------------------------